סת' ענה "עוד מעט אצלך." וזהו. הוא לא שאל למה אני בורחת דרכו מהבית ספר, הוא לא עקץ שככה זה בבתי ספר לא יוקרתיים. הערכתי אותו מאוד על זה, רק עכשיו אני מבינה כמה הזויה אני, לא ראיתי אותו מאז התאונה והוא הבהיר היטב שאני מעצבנת אותו, ובכל זאת היה נראה לי הגיוני לשלוף אותו מיום הלימודים שלו. נשאר לי רק להרגיע את המצפון שהוא גם ככה התכוון להבריז.
בחצר לא היה אף תלמיד מלבדי שציפה ללמבורגיני עם נהג מאוד חתיך שנמצא בפרנד זון. תוך עשר דקות הוא עצר מול השערים והלכתי לעברו בהליכה מהירה כשאני חושבת מה אני עומדת להגיד לו. "שלום לך מורדת," הוא בירך אותי כשהתיישבתי במושב לצידו, חייכתי חיוך כה רחב שפחדתי ששפתיי יקרעו ואראה כמו ג'וקר. שמחתי שהוא במצב רוח טוב זה הפך את העניין לפשוט יותר, "נכון, ואתה הטרמפ שלה." גבותיו הורמו למעלה. "ככה?" הוא שאל ונסע הרחק מהבית ספר שלי- גיהנום בטמפרטורת החדר. הפעם לא התעסקנו שעות במוזיקה, סמכנו על הנגן הרנדומלי.
"בא לך לקפוץ לאיזה בית קפה באיזור?" הוא שאל ואני לא מצאתי שום סיבה לסרב לו מלבד המבוכה, היה לי קצת כסף זה אמור להספיק לכוס של משהו. גם אם לא היה לי כסף הייתי רוצה את זה בשביל החברה, להכיר את סת' כמה שיותר, לנסות לגשש ולהבין איפה התאונה העמידה אותנו. "בטח! למה לא?"
הוא החנה מול בית קפה שלא הייתי בו קודם, הבית קפה היה נראה די פשוט אבל ביתי וחם. סת' יצא מהמכונית שלו ופתח לי את הדלת, ואז הוא דפק את ידו על מצחו ." אני מצטער על ההצגה, שכחתי שזאת לא הקבלה למסעדה פלצנית". הסתכלתי עליו בגבה מורמת, "בשביל מה הרסת את המחווה?" שאלתי, היה ברור לי שהוא רק מתרץ והיחס החדש שלו מעט הרתיע אותי אבל לא העזתי לשאול, לא רציתי לצאת אחת ששום דבר לא מרצה אותה, לא רשע ולא נחמדות.
ישבנו בשולחן צדדי, אני חכיתי לתה שלי וסת' לקוראסון וקפה. ארוחת צהריים מלכותית. מאז שנכנסנו לכאן החבורה לצידנו לא מפסיקה לצחקק ולשלוח הערות פה ושם שאיני מצליחה לשמוע אבל בכל זאת מתרגזת. הרגשתי שהם מדברים עלינו, זזתי באי נוחות על כיסא העץ. "מי אלה?" אני רוטנת, העצבים שלי רוטטים, אני מסתכלת עליהם בחוסר הבנה, מה מצחיק? "אין לי מושג." הוא נאנח ונתפס בראשו, כל הזמן שאנחנו כאן וזה לא יותר מחמש דקות הוא ניסה לא ליצור איתם קשר עין. ברור שיש לו מושג. אני מרימה גבה לעברו בפקפוק נותנת לו להבין שלא קניתי את זה. "לא כל החארות קשורים אלי." הוא מבטל ואני משלבת את ידיי על חזי, בסדר. החלטתי שלא לצחוק ועם זמן השהייה שלנו כאן אני בטוחה שהדברים התבהרו.
"מה קרה שהילדה הטובה החליטה להבריז?" הוא שואל כשהמלצרית מניחה מולו את ההזמנה שלו, ריח מאפה מתפשט סביבנו, התה לא נראה לי כבר כל כך מזמין. "אובכן אולי טעית והיא לא ילדה טובה," אני מחייכת ואז נושפת על התה שלי. "אני לא טעיתי, את הזמנת תה." הוא אומר בביטחון וברעש לוגם מהקפה שלו.
YOU ARE READING
לא שלך
Romance"אני לא מסוגלת לחיות איתך!"יבבתי בתסכול, והשלכתי לצד החדר את האגרטל היקר שלך, שהיה יותר חשוב לך ממני, לרצפה. "תלמדי." חייכת את החיוך הזחוח שלך. "את מרגישה אלי משהו," "ואתה מרגיש משהו לחזייה שלי." אביה של לורה אבני שקע בחובות, והפתרון היחיד היה מכיר...
