אני חוזרת הביתה חסרת כוחות, רגלי גוררות אותי בקושי הביתה. אני דופקת ואמי פותחת לי עם חיוך רחב שחושף את שיניה חסרות הרבב. "איך הייתה הנסיעה?" היא שואלת מיד כשאני נכנסת, אני צונחת בכורסא שבדרך כלל ישב אבי ואי אפשר היה להקים אותו ממנה. "וואי את לא מבינה, האוטובוס איחר לי ב-, "איך הייתה הנסיעה עם סת' התכוונתי." היא קוטעת אותי על מנת לתקן את עצמה. נו ברור, מה חשבתי לעצמי, הכי חשוב זה איך היה עם סת'. זה מעליב אותי כל כך. אני לא עונה, יושבת בשקט עדיין מעכלת שאת ההורים שלי מעניין פי אלף בנו של הספק מאשר הבת שלהם. "אני שואלת אותך גברת צעירה," אמא מתעקשת ואני רק נושפת בבוז, "כל מה שאכפת לך ממנו זה סת', הא?" אני נאנחת, מרגישה את ליבי נצבט כי פעם זה לא היה ככה. "אני מבינה שאת לא רוצה לדבר." היא חוזרת למטבח ואני רוצה לדפוק את הראש בקיר.
כבר החשיך ואני מוצאת את עצמי יותר מידי משועממת אז אני לוקחת את הטלפון לידי, רואה הודעה ממיק אני ישר נכנסת לצ'אט מסוקרנת מידי. "לגבי מה ששאלת, אני עדיין חושב עליך וכותב לך. אז לא לורה, לא התגברתי."
אז למה הוא יוצא עם טניה? בשביל מה הייתה כל ההצגה היום? "גם אני חושבת עליך. תמיד אתה עולה לי לראש כשאני חושבת על אנשים ששמים לי רגל, וצוחקים עלי עם החברה הזולה שלהם." אני מקלידה לו בעצבים, מה הוא רצה שאעשה או אענה אחרי שכתב לי את זה? הרי די ברור שהוא מזמן המשיך הלאה. וגם אני לא צריכה להיתקע עליו, הוא זה שבגד בי והרס את זה בנינו, לא משנה כמה אהבתי אותו, אין לזה שום הצדקה.
----------------
"בוקר טוב." אני פוקחת את עיני ורואה מולי את ג'ף. אני לא מאמינה למתרחש הוא באמת בירך אותי בבוקר טוב? "עדיין חולמת?" אני שואלת והוא מגלגל אלי עיניים אבל מחייך," חה חה חה, תראה את עצמך, גרמתי לך לחייך." אני מצביעה עליו צוחקת.
"כל הכבוד. ההורים אמרו שאת יכולה להישאר היום בבית להתארגן לערב." הוא אומר ברוגע אבל אני מרגישה שהציתו אותי מבפנים. "למה? אני לא צריכה את זה.זה נראה כאילו אנחנו בימות הביניים ואתם מעלים אותי קורבן, די עם ההצגה הזאת." אני אומרת, מה זה השטויות האלה שבשביל משהו שיקח לי בדיוק חצי שעה אשאר בבית? בית הספר והחברים שלי זה הדבר היחידי שמחזיק אותי שפויה ומנחם אותי בדרך כלשהי.
"נתנו לך פטור מבית ספר ואת מתלוננת? מה לא בסדר איתך?" ג'ף באמת לא מבין את הסיטואציה. "בשביל הפטור הזה היית מסכים להיות שפחה של בן רומנס מפונק?" אני שואלת את אחי התאום, לוקח לו זמן לשקול את הדברים. "אני לא חושב," הוא משיב לבסוף ומתכוון לצאת מהחדר שלי אבל אני עוצרת בעדו.
"מה זה היה אתמול?" אני שואלת משלבת את ידיי מנסה להראות כמו דמות סמכותית, אני גרועה אני יודעת. "שום דבר, מה זה עניינך?" הוא עונה בקלילות, שולח לעברי מבט מזלזל ולועג, "עוד רגע ואת מחוץ לחיים שלי, אז מה את מתערבת עכשיו אחות תאומה?" הוא נשען על משקוף הדלת כשהוא יורק את דבריו.
YOU ARE READING
לא שלך
Romance"אני לא מסוגלת לחיות איתך!"יבבתי בתסכול, והשלכתי לצד החדר את האגרטל היקר שלך, שהיה יותר חשוב לך ממני, לרצפה. "תלמדי." חייכת את החיוך הזחוח שלך. "את מרגישה אלי משהו," "ואתה מרגיש משהו לחזייה שלי." אביה של לורה אבני שקע בחובות, והפתרון היחיד היה מכיר...
