תוך חצי שעה הגענו למועדון, הייתי כל כך מאושרת לצאת מהמכונית של דיאן חיה. "אתה לא נורמלי!" צעקתי בהתנשפות, החזקתי בברכיים שלי כשאני כפופה מעט, פיו! הוא צחק ואני הסתכלתי עליו בעיניים פעורות בזעזוע. "משהו מצחיק אותך?" התיישרתי עדיין מתנשמת אומנם, אין מילים לתאר כמה מפחיד לתת לו לנהוג ועוד לנסוע איתו. חשבתי שאני עומדת להקיא וכל מה שהוא עשה בתגובה זה לנווט אותי לעבר שקית ולהגביר את המהירות עוד קצת. צריכים להחרים לו את הרישיון.
הראנו תעודות מזויפות לשומר ראש, הוא הסתכל עלי במבט מעט מופתע כשהוצאתי אחת כזאת, הרבה זמן לא השתמשתי בה. היא תמיד הייתה במגן הטלפון שלי, הייתה שם לפזר סביבי את הזכרונות הרעים של העבר הפרוע שלי. "מה עוד אני לא יודע עליך?" הוא שאל כשעלינו במדרגות ואני מבלי להסתכל עליו עניתי בקול שקט, "הרבה ולא כדאי שזה השתנה."
המועדון היה מלא מלא באנשים, אפס מרצפות פנויות, אנשים רקדו פשוט אחד על השני והברמן נראה שהגיע לשיא היכולות שלו, הוא טס מלקוח אחד לשני, הוא ממש היה גיבור- על לשרת בכזאת מהירות את כולם.
נתפסתי בזרועו של דיאן, לפני שהיינו מאבדים זה את זו ומחר אולי בין כל הגופות הייתי מוצאת אותו. "צפוף כאן מידי, לא?" שאלתי בצעקה,הוא התכופף אלי "מהה?!" הוא שאל, דווקא אמרו לי שאני קולנית, אבל המוזיקה באמת בווליום מטורף השתיקה את יכולותיי.
"חירש..." מילמלתי, "אמא שלך חירשת!" לא הספקתי לענות או לצחוק על זה שאת החירש הוא דווקא שמע והוא כבר גרר אותי לרחבת הריקודים.
רקדנו והתחככנו זה בזו ובעוד אנשים שהתחלפו, לחיי מעט הסמיקו מהמעשים הלא הגונים שלנו ואחר כך לקחתי נשימה עמוקה ושחררתי לאט לאט ביחד עם הלחץ שלי את המבוכה. באיטיות המועקה שהייתה בחזי פחתה ונתתי לעצמי לזרום עם צלילי המוזיקה והשיגעון שאפף את כולם. השיער של דיאן קפץ על פניו בפרעות ואני לא יכולתי שלא לצחוק מזה, בחצי התאורה שהייתה שם הוא היה נראה כל כך מדליק, הפירסינג שלו נצץ ועיניו החזירו את הברק של המנורות. אני לא היחידה שחשבה שהוא נראה טוב.
בחורה בשמלה קצרצה מנומרת ניגשה אלינו, התשומת לב שלה הייתה מרותקת רק אליו, אני לא הייתי קיימת מבחינתה למרות שסנטימטרים בודדים הפרידו בנינו. בחנתי אותה, האודם שלה מעט נמרח והשיער שלה נראה כאילו היא השתעשעה עם חשמל סטטי אבל היא הייתה חמודה.
"היי," היא אמרה בפלרטטנות, "היי." דיאן השיב לה בטון מתכתי, צמצמתי את עיני לעומת הבחורה הזאת, היא עמדה לומר עוד משהו אבל הוא הקדים אותה, "אני איתה." הוא חיבק את מותני מצמיד אותי לחזו החסון. לא הבנתי מה הולך כאן... אבל התאפסתי על עצמי מהר מאוד, חייכתי חיוך ממזרי אליה ואז היא בגלגול עיניים הסתלקה. "מה זה היה?" דחפתי אותו, "אמת." הוא ענה בקלילות וחזר לרקוד, מניף את זרועותיו למעלה.
YOU ARE READING
לא שלך
Romance"אני לא מסוגלת לחיות איתך!"יבבתי בתסכול, והשלכתי לצד החדר את האגרטל היקר שלך, שהיה יותר חשוב לך ממני, לרצפה. "תלמדי." חייכת את החיוך הזחוח שלך. "את מרגישה אלי משהו," "ואתה מרגיש משהו לחזייה שלי." אביה של לורה אבני שקע בחובות, והפתרון היחיד היה מכיר...