פקחתי את עיני ואז סגרתי אותן שוב בבהלה כשראיתי פרצוף של אדם לא מוכר לי, כמה סנטימטרים מהפנים שלי.
"היא התאוששה." שמעתי קול עמוק אומר, התאוששה ממה? רציתי לצרוח 'וואלה' אבל הראש שלי התחיל לפעום בכאב. "היא תהיה בסדר?" שמעתי את קולו של סת' שחרק באוזניי...למה הוא כאן? למה הוא נשמע מודאג? מה קרה לי?
אני מנסה לשחזר בזיכרוני את אירועי אתמול ואז תמונות צצות. מוזיקה, מועדון, דיאן, שוטים, ראייה מטושטשת וחולשה פתאומית ונפילה שלי?
"מה קורה פה?" נמאס לי לתהות ושאלתי אותם בתקווה שלהם תהיה תשובה, ואם לא על השאלה הזאת אז מי זה האיש הזה שדחף את פרצופו לשלי וחדר למרחב הפרטי שלי בכזאת גסות.
"הו מיס אבנתי, איך את מרגישה?" שאל הגבר שעכשיו סרקתי והבנתי שהוא לובש חלוק לבן ומרכיב משקפיים אז הוא בוודאי רופא. "מדהים." התבדחתי וניסיתי להתיישב, אבל הבנתי שזה לא משהו שאני יכולה לעשות ולהישאר חיה אחריו. "אם רק תרשי לי רגע לבדוק את האישונים שלך," הוא מלמל ואז ידיו נשלחו לפנים שלי ופנס סינוור אותי, למה הוא בכלל שאל רשות?
מיצמצתי לעבר סת' אחרי שהרופא המוזר הפסיק לסנוור אותי. סת' עמד לצד הספה, מתוח, התנוחה והבעת פניו הייתה של אדם אשם. טוב, הוא אשם בזה שיצאתי למועדון (לבושה לא משהו) אבל במה עוד?
"אני בסדר אני בסדר!" הרמתי מעט את קולי, השאלות של הדוקטור על מצבי התחילו כבר להציק והכאב ראש המטורף שלי, לא יכלתי לסבול יותר את הקול שלו או של מישהו.
סת' הושיט לי כוס מים קרים עם איזה כדור, הרמתי לעברו גבה, אני לא מתכוונת לקחת שום דבר מידיו. "את צריכה את זה, ינטרל את הנגאובר," הוא אמר בטון אדיש, לקחתי את הכדור בשקט.
האנגאובר, אלוהים אדירים, כמה שתיתי שהרגשתי כמו חצי בן אדם? הרי הבטחתי לעצמי שאני לא נסחפת יותר...
"אז מה קרה לי?" שאלתי את שניהם, הרופא הודיע שעבודתו כאן הסתיימה ביקש למסור ד"ש לריצ׳רד רומנס, אביו של סת' והתחפף מהפנטאוז.
לאחר שסת' סיים לתאר לי באיזה מצב הוא מצא אותי והביא אותי לכאן ומי תרם לזה, הרגשתי שבורה מתמיד. דיאן? דיאן?! איך הוא יכל לעשות לי את זה...רציתי להתמרר בבכי אבל הייתי כל כך בהלם, שישבתי שם על הספה כשבירכיי צמודות לחזי ולא זזתי. האינסטינקט הראשוני שלי היה לקרוא לסת' שקרן, אבל הוא מעולם לא נראה כנה ומלא רגש כמו שהוא עכשיו.
דיאן...למה? למה הוא היה צריך את זה?
ואז נזכרתי במילותיו של אריק והרגשתי כל כך מטומטמת, הרגשתי כזאת מרירות בגרוני שלא הייתי מסוגלת לתאר, מי היה חושב? הרגשתי נבגדת והערגשתי מטומטמת והרגשתי אלף ואחד דברים.
הבטתי בעיניו התכולות של סת', כאילו הוא יהיה הגלגל הצלה שלי ואז הסטתי מבט כשנזכרתי מה קדם להל למועדון. למה כל הבנים שסובבים אותי, כאלה חלאות?
אני מגנט לצרות או משהו...? "אם את רוצה להישאר לב-",
"אני לא רוצה כלום." קטעתי את סת' והעברתי יד בשיערי בתסכול, משכתי אותו לאחור מהדקת לראשי ונאנחתי בכבדות. הראש שלי התפוצץ, והתקף החרדה שחשבתי שאני חווה לא תרם.
איך הוא יכל? נצח אנחנו מכירים, מה היה יכול להיות שווה את זה שהוא שרף הכל?
"איך הוא יכל?" שאלתי בקול חנוק והדמעות כבר הציפו את ראייתי, משכתי באפי ופלטתי יבבה.
סת' משך אותי אליו ונתן לי להתרכבל בחיקו, התנחמתי מהעובדה שיש איתי מישהו וזה סת' שלמרות הכל, רציתי בכל תוקף לראות גם את הצדדים הטובים שלו.
הוא ליטף את שיערי כשבכיתי באיזו פעם כבר, הייתי מאוד קשה עם עצמי עד כה ולבכות הייתה פריבילגיה בשבילי. רצף האירועים האחרונים פשוט ריסק אותי. פס שחור של צרות הזדנב מאחורי...
הוא לחש לי שהכל בסדר, שהוא כאן, שהוא מצטער.
רציתי להגיב בלב שבור, 'כן..כל הצרות שלי מפני שהוא כאן ואני גרה בפנטהאוז הזה יחד איתו' אבל התאפקתי.
לשניה רציתי לחזור הביתה, למקום בו הייתי מוגנת מזה וההרפתקאות היחידות שלי היו החברות שלי, גל געגוע לבנות הציף אותי.
"למה לא השארת אותי שם? אני כזאת קוץ לפעמים," התרחקתי ממנו קצת בשביל להביט בפניו, עם הבעה מוזרה שלא הצלחתי לפענח. "לא נכון לורה," גבותיו התכווצו עם מלא קמטים על המצח עם העור החסר רבב, לא ראיתי אותו כזה רציני ואז הוא הפסיק להיות כזה וחייך.
חיוך ממזרי שכזה, "את קוץ כל הזמן." פלטתי גיחוך ואז עוד אחד ולאחר מכן שנינו כבר צחקנו, הוא ניגב דמעה שחמקה מעיני. מגע אצבעו על הלחי שלי, היה כל כך חם ונעים.
"לא נמאס לך?" שאלתי אחרי שנרגענו קצת, "את לא חושבת שזה מה שאני צריך לשאול אותך?" הוא שאל ואני העמדתי פנים שאני שוקלת את זה, "צודק לגמרי."
"טוב!" קראתי וקפצתי מהמיטה, הוא הסתכל עלי בגבה מורמת "אני חייבת מקלחת" באמת שהרגשתי גוש מלוכלך של שרירים תפוסים. הוא המהם לעברי בתגובה ואז הוציא את הטלפון שלו מהכיס ושקע בו. ידעתי שכמו שאני חייבת מקלחת אני חייבת לו תודה. אחרי הריב שלנו זה מדהים בעיניי מה שהוא עשה והאמת שהפאזל לא מסתדר לי.
הוא באמת שיחק בי? ניערתי את הראש, זה מה שאני רוצה לחשוב...אני רוצה לחשוב שמה שהוא אמר לגבי רגשותיו אמיתי ושהוא עשה את מה שהוא עשה מדאגה אמיתית.
חלחלה עברה בי כשחשבתי מה היה יכול לקרות אם סת' לא היה מתערב, אלוהים, הייתי נאנסת על ידי חבר ילדות או יותר גרוע, מי יודע מה דיאן היה עושה בי.
אז המשכתי לעמוד מול סת' חושבת איך לעשות את זה, נהייתי נבוכה פתאום לפצות את פי. הוא הרים את עיניו מהטלפון שלו, את העיניים התכולות הכי יפות שראיתי בחיים שלי; (יסלח לי אחי), לא מבין למה אני נשארת שם.
על החיים ועל המוות.
"פשוט תביא את היד שלך," אמרתי במעט עצבים, הרגשתי את לחיי מתלהטות "איזו?" הוא שאל מחויך ואני רציתי לקלף את החיוך הזה בציפורניים. "שאתה פחות אוהב! נו באמת סת'" גיחכתי, "אז היית אומרת." הוא הושיט את היד ימין שלו וכשאני נאחזתי בה, היד שלי נראתה יד של תינוקת. "תודה על כל מה שעשית בשבילי ושאתה סובל אותי," הוא חייך לעברי את החיוך המרוצה שלו, "כןכן תעוף על עצמך, פשוט באמת תודה." שיחררתי את ידו באיטיות. "על לא דבר לורה." הוא אמר בקולו הצרוד בטון הגברי והסקסי הזה שלו, ואני הבנתי שאני לא יכולה להימצא איתו עכשיו בסביבה.
"ועכשיו מקלחת?" הוא שאל בטון מקניט, "ועכשיו מקלחת." נתתי לו להציל את המצב ורצתי במדרגות כמה שאיפשרו הכאבים שלי.
אז היוששששששש
אני ממש ממש מצטערת על העיכוב, היה לי עומס בלתי מתואר. הפרק הבא יעלה בתור פיצוי בימים הקרובים. אני מקווה שהפרק עמד בציפיותכם והיה שווה את ההמתנה ושוב סליחה❤️
מקווה שנהנתם❤️
אוהבת אתכם❤️💜
YOU ARE READING
לא שלך
Romance"אני לא מסוגלת לחיות איתך!"יבבתי בתסכול, והשלכתי לצד החדר את האגרטל היקר שלך, שהיה יותר חשוב לך ממני, לרצפה. "תלמדי." חייכת את החיוך הזחוח שלך. "את מרגישה אלי משהו," "ואתה מרגיש משהו לחזייה שלי." אביה של לורה אבני שקע בחובות, והפתרון היחיד היה מכיר...
