לא שלך

פרק 8

כשאני מתעוררת יום למחרת, אני נאנחת בכבדות כשאני רואה את המחוגים של השעון מצביעים על אחת עשרה וחצי, אני אאלץ להישאר היום בבית. צמרמורת עוברת בגופי כשאני נזכרת באירועי אתמול, אני מרגישה מועקה בחזה, אני לא מאמינה אפילו למילה אחת של סת'.
הוא עשה את זה במכוון, זה כל מה שהוא רצה להשיג מהמסיבה המטופשת הזאת.

אני לא רוצה לקום מהמיטה ויש לזה הרבה סיבות אבל העיקרית היא שאני מפחדת למצוא אותו בסלון למרות שאני יודעת שהוא בבית הספר, ואם לא אז לא בבית. הוא לא איש בית, חלק בי רוצה לכעוס על כך שהוא לא העיר אותי אבל כשאני חושבת יש לי מזל שהתעוררתי שלמה בכלל. הוא היה נשמע כל כך כועס, לא הבנתי ממה יש לו לכעוס, היה לי ממה להשתגע! אני עדיין מקבלת התראות על תגובות לא הכי נחמדות מהחברים שלו. עשו וממשיכים לעשות לי שיימינג אמיתי, אני לא רוצה להיכנס לרשתות החברתיות שלי, כל תגובה מעיפה את רסיסי השפיות  שלי רחוק יותר מהישג ידי.
למה אנשים כאלה מרושעים, לפי הסרט שהם חיים בו, לפי השקר שאני ובעל הפנטהאוז מכרנו להם, אמורים לרחם עלי הרי כביכול בגדו בי.

אני שולחת הודעה לסטלה שאני לא אגיע היום, והיא עונה לי בסדר, אילו הייתי כותבת לאוריינה היא הייתה שואלת שאלות, שלא הייתי רוצה לתת להן מענה. אני מתוסכלת כל כך שאני לא יכולה לחשוף את החרא שמתרחש תחת תקרת הבית של רומנס.

אני יורדת לקומה הראשונה ומבינה שאין לי שום חשק לאכול אז אני יוצאת למרפסת, הרוח הקרירה מלטפת את עורי כמו קרח על הפצעים שלי.
יום מצוין לריצה. אני רצה לחדרי להחליף בגדים, ועייפה לגלות שעדיין לא פרקתי אף מזוודה, כאילו דא, אני פה בוקשי עשרים וארבע שעות שהיו טירוף, למה ציפיתי בכלל.  אני נאנחת עושה אנד דן דינו ובדרך קסם בגדי הספורט שלי נמצאים במזוודה שיצאה...נו לא בדיוק בגדי ספורט, מה שיש.

קרני השמש מסנוורות אותי בנדיבות, אני תוקעת מעט בכעס את האוזניות שלי באוזני ומתחילה בריצה קלה. רוח קרה פוגשת בפני וזה מרענן, הכל כל כך יפה, כל כך מוצלח עד שאני מתנגשת בחזה של מישהו, מאיפה הוא צץ?
אני מרימה את עיני בהיסוס, מהחזה השרירי לעיניים תכולות מעט חתוליות, משכרות.
"אני כל כך מצטערת." אני פולטת בלחץ, הוא מגחך לעצמו ומזיז אותי מעט מעצמו ואני רוצה לסטור לעצמי, היה נורא נוח להישאר דבוקה לחזו שלא חשבתי בכלל להתרחק.

"הכל בסדר לורה." אני מרגישה שחישמלו אותי, הקול הזה מוכר לי, מוכר עד כאב.
"דיאן! אומייגאד זה אתה?!" אני רועדת מרוב התרגשות, אני לא מצליחה לשמור את ההתלהבות לעצמי והיא נפלטת לקולי.
אני ודיאן היינו חברים, שכנים, עד שהוא עבר לגור עם אביו לאיזור הפאר והאחוזות. ניסינו לשמור על קשר, אבל זה לא צלח. הוא התקדם וכך גם אני, כבר הפסקנו להיות ילדים והקשר שלנו נהיה קטן עלינו.
אני זכרתי אותו נער נמוך לא חברתי במיוחד ומכור למשחקי מחשב.
"אני." הוא הודה צוחק מהתגובה שלי התנפלתי עליו בחיבוק, הוא חיבק אותי בחזרה אפילו מעט הרים אותי.