לא שלך

פרק 24

לקחתי לגימה ארוכה מכוס התה שלי וניסיתי להירגע, הכוס רעדה בידי.
אני וסת' החלטנו לעלות לפנטהאוז ולדבר על ה-נושא, במקום להמשיך לספק לכל שכונת הפאר המורגלת לשקט מוחלט, מופע.

ישבנו ליד שולחן בחדר של סת' הרגשתי קצת לא בצלחת שלי לשבת כאן כשנוטף ממני כעס כלפיו.
"אין מה לעשות עם זה?" שאלתי לאחר שתיקה מעיקה, בתבוסה, במשך השתיקה היה ברור לי שסת' רוצה לומר משהו אבל הוא החליט להתאפק ולאפשר לי להסיט את הדברים לאיפה שמתחשק לי. כמה חבל שהוא לא נקט בפעולה הזאת כשהיה מדובר בבית הספר שלי.
הוא לא היה המקום הכי מדהים בעולם אבל הוא היה בית. היו בו את האנשים שגרמו לבית כלא הזה להראות כמו בית. ובשום פנים ואופן לא רציתי לעזוב, אבל כבר הכל חומק לי מהידיים אז מה זה כבר משנה.
גלגלתי לעצמי עיניים.

"אני לא חושב, אבל אם זה יכול לעודד אותך, גם אח שלך עובר," נחנקתי מהתה שירד במורד גרוני, השתעלתי ולחצתי על קנה הנשימה שלי. סת' קם מהכיסא שלו הושיט את ידו אליי והחל לתפוח בין שכמותיי, "זאת לא בשורה משמחת אני מבין?" הוא מלמל, נשמע באמת מאוכזב כאילו זה היה הג׳וקר שלו והמהלך האחרון שלו.

"ג׳ף? אתה בטח צוחק עלי." כבר שום דבר לא יכול להפתיע אותי, "הוא מודע לזה?" ואז בראשי נוצרה שאלה חדשה אחרי שקפצה לי המסקנה הכל כך ברורה באיחור לראש.
"אמא שלי ואבא שלך תיכננו את זה נכון?" התאפקתי לא להוסיף איזושהי קללה אבל באמת שכבר הרגשתי מותשת.
הוא המהם בהסכמה וחזר לשבת מולי.
דפקתי את היד שלי בשולחן הזכוכית, לעזאזל.
האישה הזאת שאני קוראת לה 'אמא' בחריקת  שיניים לא מפסיקה להפתיע אותי.
באיזו קלות היא משקרת לי, אני בטוחה שפניה אפילו לא התעוותו כשקולה הגבוה והעליז מיהר לשכנע אותי שאין לה שמץ של מושג על מה אני מדברת.

ידו נחה על ידי שהתחילה לעקצץ מהמכה שנתתי לרהיט החף מפשע. הצטמררתי ממגעו אבל אחר כך הוא נתן לי רק תחושה נעימה, "לורה אני אעזור לך להתאקלם, הכל לא כל כך נורא כמו שאת חושבת. כן, אני יודע שההיכרות שלך עם התיכון שלי הייתה זוועתית אבל ככה הם מתנהגים למעגל החיצוני," סת' ניסה לנחם אותי, העיניים שלו בהקו בתקווה הוא באמת ניסה לעזור אבל לא רציתי לשמוע כלום. אני פשוט עייפה מהכל, לפני שניה הרגשתי משוחררת מכל החרא כשחיבקתי את הבנות היקרות שלי ועברה לי מחשבה שהכל בסדר, שהבעיה היחידה שלי נשארה ג׳ף, ששום דבר לא השתנה.

והנה אני עם כל הראש בתוך החרא הזה, כאילו הצמידו אליי מלאך שומר שמרחיק ממני שקט. "הכל יהיה בסדר כי אני ידידה של מלך התיכון הפלצני שלכם?" שאלתי בלעג, גבותיו התכווצו אבל הוא חייך. "את הרבה מעבר לידידה שלו," הוא אמר בטון שמח יותר, כבר לא נשמע כאילו לפני שניה הרס למישהי את החיים.
"אוי לי, תחסוך את זה ממני." אפילו לא חשבתי לפני שאמרתי, פשוט נפלט לי אבל לא יכולתי עכשיו להתעסק גם בזה. בההצהרות הריקות האלה, גם ככה אני מנסה בכל כוחותיי לא להתחיל להשתכנע שלסת' כן יש יד בזה. אולי הוא חשב שככה יהיה טוב יותר, למרות שאני באמת לא מבינה באיזה מעשה השתקף לו שאני רוצה לעבור לתיכון האליטה שלו.

"איך שאת רוצה. פשוט לורה, תחשבי על זה כמו על צ׳אנס להתחיל מחדש." הוא אמר בקולו הצרוד והגברי, ואני כועסת על עצמי שחשבתי על זה עכשיו. "כן, אולי, לא. פשוט סחטתם ממני הכל ולהעביר גם את אח שלי היה הרעיון הכי גרוע בעולם." הקול שלי נשמע גוסס ובכלל לא מרשים כמו שלו.
עדיין לא יכולתי להירגע מהבגידה של אמי, עד כמה רחוק יכולה ללכת האישה הזאת בשביל לראות טבעת נישואים על האצבע שלי?
ואז מחשבותיי זלגו לג׳ף וחשבתי, שאולי זה דווקא יעשה לו טוב בתקופה האחרונה הוא היה נראה כמו קרטון מיץ סחוט בבית הספר. ומאז שהוא יצא מהארון בפניי, למרות שהוא לא בטוח בכלום, הוא לא מוכן לשתף אותי בשום דבר.

"אתם לא מסתדרים?" סת' שאל והתרפק על הכורסא שלו. שקלתי את המילים הנכונות לתאר לו את המצב. "מעולם לא, אני רוצה אבל הוא מתעקש לשמור אותי רחוקה." הלב שלי התכווץ, אני הרגשתי את הקשר שלנו, אחרי הכל אנחנו לא סתם אחים, אנחנו תאומים. "הוא לא...איך להגיד את זה... לא טיפוס חם, רק חמום מוח זה כן." ציחקקתי, נזכרת איך שביסודי הוא בעט בבית הברביות שלי כי אני לקחתי לו חייל, 'זה שלי!' הוא צעק עליי.
"הבחור לא יודע מה הוא מפסיד." סת' אמר בנינוחות אבל ראיתי שצר לו לשמוע את זה.
אבל מאיפה הוא יבין, הוא בן יחיד.
"אני חושבת שהוא כועס עליי בגלל משהו שאני לא מצליחה לקלוט," נאנחתי ולגמתי לגימה אחרונה מהספל תה המתוק שלי.

"והייתי רציני לורה, אני אעשה הכל בשביל שתרגישי בנוח. אין לך ממה לפחד, אני מבין את כל הקושי והפתאומיות אבל תני לי לדאוג לאושר שלך. רק תבואי בראש פתוח," הוא ביקש ואיך יכולתי לסרב לחיוך שלו, החיוך הזה שתמיד הכניס אותי לצרות אבל אז נזכרתי שגם החיוך שלי והעיניים הכחולות שלי הכניסו אותו ללא מעט קטטות.
"אני עייפה כבר מגישה שלילית." עניתי לו בכנות וחייכתי חיוך קטן, "רוצה לצאת הערב?" הוא שאל כבדרך אגב. "רק אם תדאג שזה יהיה מעניין ושווה יותר מללכת לישון ולהתעורר מחר אחר הצהריים," אמרתי והתרוממתי מהכורסא, לקחתי את הכוסות איתי. "הו את תשלמי על זה שפקפקת בי," הוא הבטיח בחיוך זאבי, ופתח לי את הדלת.
"עוד נראה." ציחקקתי.

כשעליתי לחדר שלי שבקומה השנייה, עברה לי המחשבה שהוא ברח מיום לימודים, שוב, בשבילי. זה גרם לי לחשוב שאולי אני צריכה להיות בראש פתוח לא רק לגבי בית הספר, אולי גם לגבי היחס שלי כלפיו.
אם זה היה כל אדם אחר מלבד סת' הייתי מאבדת עשתונות והם לא היו חוזרים אלי עד שהייתי רואה דם מאותו אדם. אבל הוא פעל עליי כמו כדורי הרגעה, הקול שלו העביר בי צמרמורת מהסוג הטוב והמגע שלו חימם משהו בחזה שלי.
הוא בבירור לא היה עוד סתם חבר שלי, גם הסיפור שלנו לא מאפשר לנו להיקרא סתם זוג חברים. אבל טוב, הערב יראה.

אז היוששששש

השתדלתי לכתוב את הפרק כמה שיותר מהר ומצטערת שהוא טיפה קצר מהרגיל אבל אני מאוד מרוצה ממנו. מקווה שאתם שרדתם את החזרה ללימודים ואולי זה יהיה קצת קצת מעודד⁦❤️⁩(אני לא חיה בסרט😉)
ועוד משהו מצחיק שאני לא יודעת עם שמתם לב, אבל באיזשהו שלב התחלתי לקרוא לג'ף אח של לורה, ג'וזף. לא יודעת מה קרה לי אבל תיקנתי את זה, מצטערת עם זה בלבל מישהו ועל כל החפירה הזאת😥⁦❤️⁩

מקווה שנהנתם😉
אוהבת אתכם⁦❤️⁩💜