לא שלך

פרק 6

בזמן הנסיעה אני מביטה בחלון בעיני בדולח, ענקיות ומזועזעות, עד הרגע האחרון חשבתי שהם יתחרטו כואב לגלות שטעיתי. "את לא חייבת להתמסכן עד כדי כך." הוא מעיר, בטח לוקח את זה אישית או שהוא מבולבל. אני די בטוחה שאני הבחורה היחידה שלא שמחה לנסוע לפנטהאוז, טוב הוא יצטרך להתגבר על עצמו, אני לא מעוניינת בו ובבית היפה שלו. בראשי אני מנסה לחשוב למה באמת אני לא, כשאני מסדרת לעצמי את הדברים במגירות אני מרגישה את הכוח בידי, זה מגוחך הרי אני לא יכולה לעשות בגדול כלום. אני סתם עלה המתנדף ברוח וחולם לנחות על הקרקע.

סת' רומנס נרקיסיסט שחצני, גוש בן אדם עשיר וחסר כל רגישות, למעשה אין לו שום דבר חוץ מחיצוניות וכסף. בחורות אחרות במקומי, היו מוכנות להתחתן איתו רק בגלל זה, אבל סת' נפל על מישהי מסוג אחר, הלוואי שהייתי אחת הבחורות האלו. בנוסף לתכונות השליליות שפורצות מסת' כמו גייזר, אני לא יכולה להרגיש רגשות למישהו שנמכרתי אליו זה שגוי, זה כאילו אני מקבלת ואף תומכת במה שהורי עשו. ו...אני עדיין מרגישה את הצריבה מהפרידה עם מיק למרות שאני לא אמורה, הוא זה שבגד בי וגמר את זה בנינו, ואני מתייסרת מבפנים על עצם המחשבה עליו.

"לא עד כדי כך." אני עונה באי חשק, לא רוצה שהסיטואציה שקרתה קודם כשלא עניתי לו תחזור על עצמה. "לורי, אני לא מתכנן מזימות." הוא אומר בקול עבה מלא בביטחון, כזה מאולץ שאני ישר עולה על זה, הוא משקר. אני רק נאנחת, זה לא שציפיתי שעם סת' זה יהיה קל והכל יעבור חלק. "סת' אני עייפה ממשחקים," אני עונה בתשישות, זה נכון, מאז שנודע לי על העסקה שסגרו מאחורי גבי אני לא מסוגלת לישון בגלל המחשבות הטורדניות האלו, הלחשושים בתוך הראש שלי. המצב המנטלי של הגוף שלי גם השפיע מאוד על הפיזי, לא רציתי שום דבר מזה. דמעות עולות לעיניי הכחולות ואני מגרשת אותן במהרה, 'את תהיי בסדר' אני אומרת בראשי ומכריחה את עצמי להאמין בזה.

"חבל כי הם רק מתחילים, אבל אני מבטיח שיהיה לנו כיף." הוא מבטיח שיהיה כיף לנו אבל הוא מתכוון לעצמו, אני די בטוחה שסת' כבר הבין שאני לא מתכוונת לשכב איתו ברגע שרגלי תדרוך בביתו. הוא כנראה יחפש את הכיף שלו בדרכים אחרות, כך או כך הוא יסחוט ממני את המיץ.

אלוהים לאן ההורים שלי גררו אותי?

לאחר עשרים דקות של שתיקה אסטרטגית מצידו הוא החנה את הג'יפ שלו בחנייה של הבניין שלו. "האמת שאני רעב, בא לך אחרי שנעלה את הדברים לצאת לאכול איפה שהוא?" הוא שואל בחיוך שנמרח לו מאוזן אחת לשנייה. "לא נראה לי שזה רעיון טוב עכשיו...בכל מקרה אתה יכול ללכת, אני אשאר לסדר." אני אומרת קולי חלקלק, אני מרגישה אי נוחות כשאני חושבת על ביתנו המשותף. אם אני פורקת את המזוודות אני חותמת להישאר וזה כואב לי.

"פסדר, ממורמרת." הוא נוחר בבוז, ואני מיישרת אליו מבט בהרמת גבה, מה?! חיוך הכריש שלו שוב מוצא את דרכו לשפתיו. "מה? לורה אל תגידי לי ששכחת שזאת הצגה, שמעי את חמודה והכל אבל אני לא עומד לכפות את החֵברה שלי עלייך אם את לא רוצה בה, יש לי דברים טובים לעשות." הוא מצחקק, אני קופאת במושב שלי, גם לפני כן הוא לא היה נחמד במיוחד אבל עכשיו אני מפחדת עד כמה יחסו השתנה כלפי. "אל תדאגי יהיה לך הרבה זמן לעכל את זה, יאללה בואי נתחפף." הוא מעיץ בי ואני חושבת כמה המקום הזה עומד להיות שנוא עליי.