לא שלך

פרק 11

אני מתעוררת מרחשים מתהפכת לצידי בהבעת פנים זועפת, מה עכשיו? אני מרגישה נשימה חמה על הפנים שלי, אני פוקחת את עיני במידיות והזיכרון מכה בי באחת. פניו של סת' מולי כשחיוך רחב פרוס על שפתיו. "איזו רגישות..." הוא מתרומם וצועד לעבר התריסים לוחץ על כפתור והם אוטומטית עולים ברעש שהאוזניים שלי לא היו מוכנות אליו.

 "בוקר טוב," אני מחלצת מעצמי מעבירה יד בשיערי מקווה שהוא לא נראה רע כמו שאני מרגישה תחת ידי. "אה אה, טוב מאוד. עוד משהו כמו חצי שעה אני מתחיל ללמוד אז טוסי לסידורים. אני מתלבש," הוא מודיע בזמן שפותח את הארון שלו ואני קופצת מהמיטה, מחייכת לעצמי חיוך קטן ויוצאת מהחדר משאירה אותו בפרטיות. אחרי הבוקר הביטחון שלי בהצלחת הידידות בנינו עולה , בבקשה ששום דבר לא התפקשש. 

אחרי עשרים דקות אני כבר יושבת במושב הנוסע בלמבורגיני שלו, הרוח מעיפה את שערי על פניי המחויכות, איזה בוקר נפלא.

סת' מתעסק עם המוזיקה מעביר כבר את השיר מי סופר, "תביא לי." אני אומרת ורואה את הפקפוק שלו בטעם שלי, "אתה תאהב את זה ואם לא אז אתה רשאי להעיף אותי מהאוטו." אני מבטיחה לו והוא צוחק על הנחישות שלי, טוב, אני לא אוהבת כשמזלזלים במוזיקה שלי.

 אני מעבירה שירים וכשאני שומעת את הלהקה האהובה עליי אני עוצרת ומהמהמת באישור. אני נשענת לאחור ומביטה במבט מסופק בסת', הוא נראה קצת מופתע מהבחירה שלי, אני לא עושה רושם של מישהי שאוהבת רוק. "פחות הסגנון שלי, זה סביר ביותר... אבל בגלל שהיית כל כך חמודה כשחשבת שאני מאחר, אני מאשר לך להישאר כאן." הוא עושה פרסה בחיוך מתנשא, הוא נהג טוב אבל שקרן גרוע, ראיתי את האצבעות הארוכות שלו מתופפות על ההגה בקצב המוזיקה. "אוי איזה שקרן! אתה אהבת!" אני מכריזה והוא רק מגחך ומפעיל את השיר מחדש. הא.

אני בוהה בחלון כשפרפרים בבטני ועוד לחשוב שאתמול הייתי מוכנה להצית את הפנטהאוז כשהוא בפנים.. עכשיו כשאני מסתכלת על זה, על כל הסיטואציה בגדול... אפילו יכול להיות מגניב לחיות בחלום אמריקאי, עם שותף לדירה ובן זוג מזויף- החלק הרע שגם אותו אפשר להפוך למהנה. אני מעיפה את ידיי באוויר, רוקדת על רקע קולה המדהים של הזמרת האהובה עליי, סת' מחייך בתגובה לביצועים שלי. אני משעשעת אותו, הוא מסתכל עלי במבט  מעט מופתע אם אני מצליחה לפענח אותו נכון. ואז זה נגמר.

הוא נכנס במכונית שנסעה מלפנינו, מספיק חזק. נשמע צליל שלא מבשר כלל טובות, אני נושכת את שפתי. שיט. הוא דופק את ידיו על ההגה "לעזאזל!" הוא צועק ויוצא מהלמבורגיני שהתיקון שלה בטח יעלה הון אם היא תדרוש אותו, אני מקווה מאוד שלא. איזה ביש מזל, אני מרגישה רע גם כי אני יודעת שאני זו שהסיחה את דעתו וזה הוביל אותנו הישר בבגאז' של המכונית מלפנינו. 

לקראתו יוצא הנהג השברולט שבו נכנסנו, אני יוצאת גם כן.  "מה קורה ילד? קיבלת את הרישון אתמול?" צועק הגבר השמנמן, שכולו עצום מימדים כמו הכעס שלו, אני מתכווצת במקומי. "אני מצטער, איבדתי את הפוקוס ממש לרגע." סת' מתרץ נותן לי מבט עצבני מעט אני מתכווצת עוד יותר, "מה אכפת לי? אני מאחר לעבודה לעזאזל ילד! טוב יאללה בוא נחליף מספרי ביטוח ואני אעוף מכאן !" שואג המבוגר אני רואה איך מתעוותות פניו של הברונטי, "תן לי קודם להעריך את הנזק." אומר סת' וצועד לעבר הרכב השני ורואה את השקע שנוצר ומקלל תחת אפו, "תשאיר את זה לביטוח!" זורק השני והם מחליפים פרטים ביניהם, האיחור לבית הספר נראה כל כך לא משמעותי כרגע. אני מסתכלת עליהם מהצד, רואה עד כמה הסיטואציה מעצבנת את סת'.