אני יושבת עם סטלה ואוריינה בחצר על הדשא הסינטטי, כשאני רואה את ג'ף בזווית העין שלי, הוא יושב במחששה לשעבר, הוא כפוף ואני לא רואה את פניו אבל יש רק בלונדיני אחד בנבחרת הפוטבול של הבית ספר. "אני עוד רגע חוזרת," אני אומרת לבנות, הן מהנהנות וחוזרות לשוחח על המורה החתיך החדש למדעי המחשב. כשביני לבין ג'ף ישנו מרחק של כמה מטרים ספורים אני מבחינה בסגריה בין אצבעותיו, אני כמעט בריצה סוגרת את המרחק. ממתי הוא מעשן? מה לעזאזל?!
" הי, ממתי אתה מעשן?" אני צועקת עליו כשידיי על מותני, הוא מרים לעברי את עיניו הקרות והכחולות. "מה את רוצה?" הוא שואל וקולו צרוד, כמה הוא עישן? אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להרגיע את עצמי, אם אני אדבר אליו כמו אמא זה לא יעבוד, הסיכוי שזה יעבוד בכלל שואף לאפס, אבל אני מרגישה מחויבת לנסות, רק עוד פעם אחת. אולי ג'ף יפתח בפניי סוף סוף?
לא ראינו זה את זו יומיים וזאת התגובה שלו, אני כמעט מסמיקה, מוחמאת כל כך. אני מתיישבת לצידו על הלבנים, "מה קורה לך ג'ף?" אני שואלת בתסכול, אני באמת מודאגת מההתנהגות המוזרה ביותר שלו. "אני מעשן. מה קורה איתך, שאת עושה מזה כזה עניין?!" הוא מרים את קולו ואז נאנח, כנראה מצטער על זה שביזבז עלי אנרגיה. "זה לא רק זה ואתה לא חייב להיות כזה מגעיל!" אני מזכירה לו, האמת שמזמן וויתרתי, אבל נמאס לי לקבל את היחס הזה מאנשים מסביב.
הוא שותק. "ג'ף...אני יודעת שאני כלומניקית בעיניך ואתה יודע מה? עכשיו אתה בעצמך נראה כלומניק. איפה החברים שלך, למה אתה יושב כאן כזה מנודה? מה קורה?" אני מתעקשת, אני מזל שור אני עקשנית אבל משהו כאן שונה. זה לא העקשנות המעצבנת הרגילה שלי אני פשוט יודעת שמשהו גדול עובר עליו. ואחרי כל ההתנהגות המגעילה מדרגה ראשונה שלו, אני עדיין רוצה לעזור לו.
"פשוט תסתמי." הוא נאנח ושואף את העשן לראיותיו ואז משחרר אותו באיטיות, "איזה מזל שאני לא עושה מה שאתה אומר לי." אני מחייכת לעצמי חיוך חמוץ. מנענעת את ראשי בחוסר אמונה, אלוהים! ג'ף מה ביקשתי? "כן, את קוץ בתחת." הוא זורק את הרעל לרצפה ורומס תחת נעלו, ילד טוב.
"ואת זה אתה אומר אחרי יומיים שקט ממני," אני לוחשת לעברו בטון פגוע, בכל סיטואציה אחרת הייתי צוחקת ועוקצת אותו אבל אני עייפה כבר. "את עדיין בתולה?" אני פשוט לא מאמינה שהוא הרגע שאל את זה!
"כן! אומייגאד איכס ג'ף ואיכס עליך!" אני זזה ממנו מרגישה סלידה רק מהמחשבה, אני שומרת את עצמי. הוא מגחך והחיוך נשאר תקוע על שפתיו. "אני הומו לורה." הוא נמחק מפניו. מה? שמעתי נכון? הוא מיישר מבט לעברי בוחן את תגובתי בקפידה, אבל כלפי חוץ אני מנסה לא לשדר כלום.
"אוקיי, מה זה קשור לעישון שלך?" אני אומרת בקול רגוע לחלוטין, זה בהחלט משהו שאני צריכה לעכל אבל אסור לי להראות לו את זה. אני יודעת ששאר המשפחה שלנו לא תקבל אותו, כמו שלא קיבלו את דוד שלנו בזמנו והקשר איתו אבד. ולכן אני יודעת איזה תפקיד גדול משחקת ההכלה שלי. "אוקיי?" הוא חוזר על התגובה שלי מזועזע ממנה, "זה הכל?" הוא מברר בהרמת גבות. "כן." אני מושכת בכתפיי. "תודה שסיפרת לי וזה פספוס בשביל הבנות," אני אומרת וקורצת לו, האמת שאני יותר מופתעת מהעובדה שהוא סיפר לי מאשר שהוא הומו. עכשיו אני מבינה למה הוא לא הביא שום בחורה הביתה.
YOU ARE READING
לא שלך
Romance"אני לא מסוגלת לחיות איתך!"יבבתי בתסכול, והשלכתי לצד החדר את האגרטל היקר שלך, שהיה יותר חשוב לך ממני, לרצפה. "תלמדי." חייכת את החיוך הזחוח שלך. "את מרגישה אלי משהו," "ואתה מרגיש משהו לחזייה שלי." אביה של לורה אבני שקע בחובות, והפתרון היחיד היה מכיר...
