לא שלך

פרק 13

השתעממתי, ישבתי על הכסא במטבח כששעמום טהור מקיף אותי, והייתי יותר מידי צריכה תעסוקה כרגע. סת' עדיין לא חזר והשעה כבר תשע, הרעיון לאכול או לזרוק את המוס עלה לי לא פעם לראש. הוא ייבש אותי וזהו.

צלצול הטלפון שלי ניפץ את בועת המחשבות שהייתי שרויה בה. כשראיתי שזאת אוריינה התאכזבתי ובגלל זה הרגשתי רע בשבילה. רק הצמדתי את המכשיר לאוזן שלי וצווחה מתרגשת נשמעה, "אוריינה?" שאלתי בחשד ואז שמעתי עוד צווחה, "מה? מה קרה?" שאלתי כבר חסרת סבלנות.

"פרדדד!" היא צעקה ואני נאנחתי. בבקשה שזה לא שוב הסיבה למסיבה כי הוא שלח לה הודעה. "מה איתו?" שאלתי נשמעת מיואשת מהחיים, אני לא אדם כל כך אדיש ופסימי אבל כרגע הייתי מצוברחת מידי וזה השתקף בקולי. "את לא מאמינה! לורה הוא הזמין אותי לסרט! אלוהים! את קולטת?" הקול שלה הגיעה לדציבלים אחרים, ההתרגשות שלה נעשתה מדבקת. לא האמנתי שלפרד יש אומץ או דעה משלו, מלפניו תמיד הלכה חברתו שמיקה. אחרי שנה של ריגול אחריהם הגענו למסקנה, אני והבנות, שהיחסים ביניהם ידידות בלבד. הייתי מאושרת בשבילה כל כך, אחרי ארבע שנים זה סוף סוף קורה... אבל משהו בתוכי עקצץ, שמרתי על שתיקה, את החשדות שלי השארתי לעצמי. אוריינה באופוריה מידי בשביל שאשתף אותה במחשבותי. על פניו נראה שמשהו כאן מסריח, וזה לא האגו הפגוע שלי.

אז המשכתי לשבת על הכסא, כשהטלפון צמוד לאוזני ואני מקשיבה לחברה המאושרת שלי, מחזיקה את הדמעות חזק חזק כשאני מסתכלת על השעון. 

אחרי כארבעים דקות עליתי לחדרי סחוטה מהיום הזה, סת' עדיין לא חזר. יכול מאוד להיות שהוא יחזור שפוך מאיזה בר פעם נוספת וכשבכל אחת מזרועותיו בנות שייררו עליו, אבל הפעם אני אשאר בבית. שום דבר לא יגרום לי לצאת מתחת לשמיכות. 

התעוררתי לבית ריק כמו שנרדמתי לאחד כזה. המצב רוח שלי עדיין היה ברצפה וכשהבטתי במראה הבנתי שאני גם נראת כאילו ישנתי על הרצפה ודרך עלי עדר פילים. השיער שלי לא הסתדר, היה נראה כמו קש לא משנה כמה קרם שמתי, העיניים שלי היו נפוחות והאף שלי היה אדום וסתום וגם אני הרגשתי סתומה. זרקתי את המוס והתחלתי לחשוב על תוכנית כיצד אני עומדת להגיע לתיכון שלי.

--------

אוריינה לא הגיעה היום וזה היה מוזר ביותר, אתמול היא ופרד הלכו לסרט בשעה מאוחרת נכון אבל שום דבר לפני כן לא גרם לה להישאר בבית. אוריינה אהבה לימודים ואהבה את הבית ספר, היא גם אהבה את היחסים שלה עם ההורים שהיו נהרסים ברגע אם הייתה אפילו טיפה מורדת שלא לדבר על הברזה מהלימודים. 

גם לסטלה לא היה מושג, התקשרנו אליה מספר פעמים ונשלחנו הישר לתא קולי, ולספור את כמות ההודעות ששלחנו לה הייתה משימה בלתי אפשרית. 

שקלתי לגשת לפרד בהפסקה, אפשר אפילו להגיד שבהיתי בו מהשולחן הקבוע של שלושתנו בקפיטריה. " תפסיקי, אל תעשי לה בושות." סטלה קלטה אותי ואני הנהנתי, טוב היא צודקת אני לא צריכה להתערב, הדבר האחרון שאני רוצה זה להרוס לאוריינה אבל הייתה לי תחושה לא טובה.