לא שלך

פרק 29

ראיתי אותה והבועת שמחה שלי התנפצה איפשהו בתוך הראש שלי, רק אני שמעתי את הרעש כי כל השאר שמעו את החשמל הסטטי שעבר ביני לבינה שהפך להיות מחריש אוזניים כשסת' נתן לי חיבוק צדדי ונכנס למזכירות בלעדי מותיר אותי טיפשה ובודדה בכניסה אליה.

"אז את פה עכשיו?" קייטי שאלה שאלה מאוד מטומטמת בעיני, כאילו הנוכחות שלי פה בשמונה בבוקר היא התשובה המתבקשת. "כן." עניתי קצרות ועמדתי עוד קצת מולה ומול החברות שלה שלא ממש נראו מעוניינות במאורע שלא היה אופייני לקונספט. החדשה כיביכול של האקס שלה מופיעה בבית ספר זה וודאי אירוע מעניין.

"את באה?" שמעתי את קולו העמוק של סת' כמו גלגל הצלה מזכיר לי לשם מה הכינוס הזה בכלל. התנצלתי באופן אוטומטי וניסיתי לחמוק לתוך המזכירות כשאני שומעת "בהצלחה לך!" מאחוריי. גלגלתי את עיני. פאקינג יופי.

------

גילינו שאנחנו בכיתות שונות, מה שגררם לי להרהר בכוונותיו של אביו של סת'. מעביר אותי לאותו בית ספר אבל עדיין שומר על דיסטאנס בנינו? זה לא היה נשמע לי שיא ההגיון אבל הבלגתי על כך לטובת חרדה. אני עומדת להיכנס לכיתה שאני לא מכירה אף אחד שם ולא היינו בגיל שילדים חדשים עניינו מישהו. כולם חיו את חייהם בשקט, בשגרה ואני פשוט לא הייתי חלק מהמשוואה של התיכון הפלצני הזה שסגד למי שהיה הרבה כסף. סת'. היה לאבא שלו את כל המניות האפשריות והוא לא היה צריך לבקש מאלוהים להגשים את משאלותיו, הוא היה האלוהים בסיפור של עצמו. ובסיפור שלי כי אבא שלי מכר אותי כמו צאן.

לא ידעתי איך אנשים עומדים להתייחס אלי, לא הייתי כזאת חדשה, חלקם כנראה הכירו אותי מהמסיבה ההיא שסת' ערך ביום שעברתי לגור איתו. כשאני מעיפה מבט אחורנית כמה דברים אני והוא עברנו תחושת ייאוש קלה סוחפת אותי. הבנתי כבר שיש לי רגשות מוסימים כלפיו וזה עצבן אותי מעט כי הרגשתי שאני פתטית לא הצלחתי לקבל את באופן הראוי החשבתי את עצמי לבחורה טיפוסית שקצת פלרטוטים והרבה מזומנים קנו אותה מה שלא היה נכון או פייר כלפי סת' כי הוא באמת השתדל עבורי. והוא די הציל אותי מאונס, והוא היה סוג של החבר הכי טוב שלי בימים אלו כשלא יכולתי להושיט יד ולגעת בחיים הישנים שלי וכעת הוא כל מה שהיה לי בין קירות הפאר הגבוהים של התיכון החדש.

לפני שתפסתי את ידית הכיתה ופתחתי את הפרק החדש בחיי, בדקתי לפחות כמה פעמים את המספר חדר בלחץ. הידיים שלי הזיעו כשהחזקתי את דף המערכת. "זה שלוש מאות ועשרים יקירתי." קפצתי במקומי למשמע הקול, הרמתי את עיני מהדף והסתכלתי על ניקה במבט מטומטם.

"את בכיתה שלנו?" בלייק צווחה לידנו, תחושת הקלה התפשטה בקרבי אט אט, לוקחת את הזמן אבל מרגיעה אותי באופן בטוח. "כן אני חושבת..." עניתי בהיסוס, "זה מעולה! וואו איזה כיף!" בלייק הביעה את כל מה שהמוח שלי צרח בתוך הקופסה הצפופה שלו. "כן זה די מרגיע." אמרתי והרשתי לעצמי להרפות קצת ולחייך. "זה מוזר שלא שמו אותך בכיתה של סת'," אמר אנדרו ואני חושבת שזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר ופונה אליי, "דווקא אני רואה בזה הרבה הגיון. הכיתה של סת' יותר מידי מפונפנת." זו כנראה הייתה אמורה להיות מחמאה אבל איך שניקה אמרה זאת גרם לי להרגיש אי נוחות, אני אצטרך להבהיר לה את הסטרייטיות שלי בהזדמנות.