לא שלך

פרק 30

התיישבתי על ספסל בחצר, סת' ישב לצידי ונראה מתוח. הוא הקפיץ את רגלו בעצבנות מה שעצבן אותי ושיחק בעצבים שלי שהיו חשופים כמו תיל חשמלי.

"מה יש לורה? למה את לא מדברת?" הוא נשמע חסר מנוח, הוא היה טיפוס חסר סבלנות בדיוק כמוני הכל היה רגשי, הכל היה מתפרץ וכרגע כל החרדה שבעולם התפרצה ממני. ישבתי כפופה על הספסל עם בקבוק מים חצי גמור בידי הרועדת. מחזות מהעבר שהספקתי כבר לשכוח ריצדו במוח שלי, הם קפצו מול העיניים שלי ולא הצלחתי ללחוץ על סטופ. כרגע ההישג היחיד היה שהצלחתי להחזיק את הקיא בתוכי, אבל הייתי מאוד קרובה לאבד את זה. כמו בלילה ההוא שהארלי השביעה אותי לא לדבר עליו. לא שהייתי מסוגלת לדבר עליו אי פעם. המקרה שם קץ בגדול לזוגיות שלי ושל מיק, לחברות שלי עם הארלי ופשוט שינה אותי. הרגשתי שכבלים דמיוניים אוחזים בי ולעולם לא אוכל להשתחרר.מאז התחלתי להביט כל הזמן בפחד שמישהו יודע.

אבל עם הזמן התחושה השתחררה, מנגנוני ההגנה וההכחשה של המוח פעלו והצלחתי להדחיק את הטירוף הזה, שאנחנו רצחנו מישהו, אנחנו פאקינג רצחנו בן אדם בסוויטה המזדיינת של אותו מועדון. השארנו מאחורינו אדם מחרחר. ולא זימנו עזרה. ברחנו על האופנוע של הארלי ומאז לעולם לא דיברתי איתה. לא הצלחתי לסלוח לה שהכניסה אותנו לכל הסיפור הזה, זה לא מה שחתמתי עליו. וזה לא מה שהייתי צריכה כשכל החיים שלי קרסו והפתרון היה המכירה שלי. והנה אני כאן אחרי שהצלחתי לישון בלילות בלי המראות הללו מול העיניים, והנה בתיכון הזה יש מישהי שיודעת משהו. לא יכולתי לדעת אם היא יודעת על פנילו אבל עצם זה שהיא ידעה במה עסקתי היה טריגר מספיק גדול.

קלעתי את ראשי בין ידיי ונתתי לדמעות לגלוש יחד עם הנשימות הנרעדות שלי, הבחורה הזאת יכולה להיות הסוף שלי והיא חד משמעית שמה סוף לבריאות הנפשית שלי. פעם ראשונה מזה שנה התפתתי להרים טלפון להארלי ולשאול אותה מה לעשות. מה עליי לעשות. הארלי הייתה יודעת. לעזאזל איתה. לא היה ערב שהתחרטטתי עליו כמו האחד הזה. הארלי לקחה ממני הכל אז והרגשתי שאין לי מה לאבד יותר, היא שכבה עם הבן זוג שלי, גררה אותי לכל העסק השחור הזה ועדיין הרגשתי שהיא יכולה להציל אותי ולאפשר לי לשמור על מה שיש לי.

"מה שזה לא יהיה לורה אני אעזור לך, רק תדברי איתי." הוא דיבר ברוגע וידו נחה על גבי, סת' היה מה שיש לי. סת' וההזדמנות לחיים חדשים שלא הערכתי. אבל זה לא היה משהו שהייתי יכולה לחלוק איתו. נגזר עלי להתמודד עם זה לבד והכל בער בי לשפוך את זה שמישהו יחלוק איתי את האסון הזה, את החרדה הזאת אבל לא יכולתי. וזה היה מחיר נמוך ביחס למה שעשינו, ביחס למה שהרגשתי שעשינו. השארנו את התייר האמנם דוחה ההוא אבל הוא עדיין היה אדם. היינו צריכות לעשות משהו כשהוא לקח את מנת היתר שהארלי דחפה לו כדי שהוא לא יתפתה לגעת בי. ברחנו מהסוויטה עם כל החפצים שלנו והשארנו מסביב מלא מזרקים שומשים שפיזרנו בכפפות. אף אחת מאיתנו לא ידע שהוא כבר היה על הסף ועוד מנה הייתה הורגת אותו אבל זה קרה. ואי אפשר היה לגלגל את הגלגל אחורה. הוא היה מת, באשמתנו. בחיים לא אשכח את החרחור שלו, הקולות הנוראיים שבקעו ממנו, את האישונים המתגלגלים.