את לי הכל- הראל סקעת.
יושב לי בשולחן, רואה את משפחתי מתארגנת לקידוש.
קידוש שאי שם היינו רק שלושה.
היום אנחנו עשרים ושמונה אנשים סביב השולחן.
אני ושחר עם ששת ילדנו.
דניאל ועדן וששת ילדיהם.
היילי ונתנאל ושתיי בנותן.
ג'קי ולידור ושלושת ילדיו.
אמא שלי ואבא של שחר ביחד- סוף סוף.
וזהו אנחנו משפחה דיי גדולה, משפחה שתמיד חלמתי שתהיה לי.
משפחה שחשבתי שאני בחיים לא אהיה חלק או אי פעם שתהיי לי.
חשבתי שאני אהיה לבד.
אני ודניאל ורבקה.
טעיתי.
טעיתי איך ממבט אחד לא נכון, יוביל אותי ליום הזה.
אני יודע שאני לא מלאך, הלוואי והייתי.
אני לא יודע מה עשיתי טוב בגלגול הקודם שלי כדי להיות שייך לפה.
מה עשיתי כל כך טוב?
מה עשיתי שש ילדי יביטו בי כאילו אני המושיח שלהם?
אשתי שמסתכלת אליי כאילו אני הסוף שלה.
אני יודע שאני הסוף שלה, והיא שלי.
אני לא הייתי חי בלעדייה.
היא והילדים הם אלה שבזכותם אני חיי.
בזכות המשפחה הגדולה הזאת.
רואה איך כל אחד עוזר לשני, איך כל אחד מתפתח.
נהיים לי גדולים הצוציקים.
מתי הם הספיקו לגדול? למה הזמן לא עוצר?
״אתה רוצה?״ שאלה אותי אשתי, היא מוזגת לי אוכל, כנראה שקעתי יותר מדי במחשבות.
״כן אהובה, תודה.״ אמרתי לה והיא הינהנה ונשקה לי ללחי.
״אני אוהבת אותך.״ היא אמרה לי ונתני לה נשיקה בפה.
״אני אוהב אותך יותר.״ אמרתי לה והיא הינהנה ומזגה לי.
מרים את מבטי לתאומים שלי, שמדברים עם בני דודתם.
רואה את ליה מסתכלת אליי ומחייכת.
עד היום אני וליה קרובים מאוד.
היא עוד נסיכה שלי.
אני תמיד אראה אותה כעוד בת שלי.
זוכר את התקופה שדניאל היה בכלא והיא הייתה כל כך קטקטונת.
מרגיש לי שעבר חיים שלמים מאותה תקופה.
באותו זמן לא ידעתי שאני ושחר נקים את המשפחה שיש לנו היום.
משפחה שהייתי נותן הכל עבורה.
משפחה שאני יודע שתמיד אפשר להתקשר גם אם זה אומר בשתיים בלילה והם יהיו שם בשבילנו.
זאת משפחה.
משפחה שכולה אהבה.
משנאה לאהבה.
אומר לליה שתבוא.
״מה קרה דוד?״ היא שאלה אותי.
״שמעתי שאת רוצה לצאת למסיבה.״ אמרתי לה בשעשוע.
הבוקר דניאל סיפר לי שבתו בת השמונה עשרה רוצה לצאת למסיבה.
כן כן היא כבר חוקית וזה.
אבל לא!
בחיים לא אתן לה.
״איזה רכלן הוא, הוא הבטיח לי שלא יספר לך.״ היא אמרה בכעס שקרי.
