לומדת ללכת- נסרין קדרי.
[סליחה אם יש שגיאות כתיב.]
-נקודת מבט: שון-
-אחרי יום-
-השעה; 12:00-
״הלו.״ עניתי לטלפון שלי, לא יודע מי בקו מאחר והיה רשום חסום.
אני עונה במקרה וזאת שחר, אני ממש דואג לה.
״שון.״ שמעתי צעקת אושר וצעקת כאב תוך כדי מזהה את הקול הזה, זה אח שלי, הייתי אמור ללכת עוד שעתיים לראות אותו, אבל עכשיו הוא הלחיץ אותי.
״מה קרה דניאל?״ שאלתי אותו לחוץ, לא הצלחתי לשכנע אותו שיתן לי למצוא לו עורך דין ואני עדיין לא מוצא את עדן.
״אני צריך שתבוא עכשיו!״ קמתי מהמשרד שלי לוקח את החליפה שלי ואת מפתחות הרכב ויוצא מהחדר לכיוון המעלית.
״רגע שון, יש לך פגישות.״ המזכירה שלי שאלה, פוסטמה חושבת שאכפת לי מפגישות על פני אח שלי.
״דניאל אל תזוז, אני בא.״ אמרתי לו וניתקתי לו, ״בטלי אותם.״ צעקתי לעברה.
פאק אני מקווה שהוא בסדר שאף בן זונה נגע בו אם הוא רוצה לראות אור יום על זה שנגע באחי.
פאקקקקק הבטחתי לאמא שאשמור עליו ועכשיו אני לא יודע את המצב שלו.
אוקיי אני אנסה לחשוב חיובי אולי לשם שינוי יקרה משהו לטובה. אני אנסה להאמין בזה זה אמור להיות לטובה.
והנסיעה לקחה לי משהו כמו חצי שעה, כי לא יכולתי לחשוב על משהו אחר אז נסעתי לבד.
נכנס לתא של דניאל כי אמרו לי שהוא בחדר שלו- שזה מזל טוב.
תוך כדי המחשבות שרצות לי בראש, אם קרה לו משהו חס וחלילה איך אני אספר לאמא? היא תשבר.
רואה את דניאל עם הראש בין הידיים ושומע אותו בוכה, כאב לי לראות את אח שלי ככה, ניגש עליו ופשוט מחבק אותו, יודע שהוא צריך חיבוק וכך גם אני.
שהוא מרים את המבט שלו עליי, אני רואה שהוא בסדר שאין לו שריטות ולא כלום, שהוא בריא.
״מה קרה?״ שאלתי אותו, רוצה לדעת מה שבר את אחי שהוא ככה בוכה כאילו חס וחלילה מישהו מת.
״שון, אתה צריך לשחרר אותי, בבקשה!״ הוא אמר לי אחרי שהתנתק מהחיבוק שלנו, לא הבנתי מה גרם לאח שלי לרצות להשתחרר מהכלא.
״מה קרה פתאום?״ אמרתי לו בציניות רוצה שהוא ירגע מעט.
״עדן, היא בהריון, אני צריך לצאת מפה.״ הוא התחנן בפניי.
