[סליחה אם יש שגיאות כתיב.]
[one republic- I lived-]
-נקודת מבט: שון-
-אותו יום-
השעה: 12:50-
״למה?״ שאלתי אותה, לא רוצה שהיא תלך לראות אותו שתישאר פה איתי, חוץ מי זה היום הגענו מאוחר כי היום יום שישי אז אני חוזר מוקדם.
רק רציתי לבוא למשרד לעשות שיחה איתה אני אוהב שקט, אם כמה שאני אוהב את רבקה ודניאל הם יותר מדי חטטנים אי אפשר לדבר שם.
״כי אני רוצה לאחל לו בהצלחה?״ היא שאלה בחוסר ביטחון שרציתי להרים לה פתאום.
״רבע שעה ואת פה.״ אמרתי לה והיא חייכה וקפצה אליי וחיבקה אותי היא אוהבת לחבק אותי שמתי לב.
״תודה רבה שוני באמת, רבע שעה ואני פה.״ היא אמרה ויצאה מהחיבוק שלנו, לא רציתי שתשחרר.
״סומך אלייך.״ אמרתי לה בחיוך קטן והיא חייכה גם.
״טוב ביי תודה.״ היא אמרה לי שהיא ליד דלת המשרד שלי.
״ביי נתראה.״ אמרתי אחריה והיא יצאה וסגרה את הדלת כמו שאני אוהב.
לא את הסגירה כן זה מטריד, את הדלת סגורה, מוזרים אני לא עד כדי מוזר כדי לאהוב את זה.
טוב אולי.
סתם.
״כן טוב אני מתקשר כדי להגיד שהיא לצערך לא יכולה לעבוד שם.״ אמרתי לראובן המנהל של שחר.
״למה?״ הוא שאל אותי זאת הסיבה שהסכמתי שהיא תרד לדילן.
״מה למה, אמרתי לך היא צריכה אישור היא עדין סטודנטית, והיא רוצה להשיג אותו בכוחות עצמה את העבודה.״ אמרתי לו, והייתי בהלם שאני בכלל טורח לעשות את זה, אבל הכול בשביל שחר לוי.
״חבל אהבתי את הקורות חיים שלה חבל לי לאבד אותה.״ הוא אמר ואני הסכמתי איתו יש לה באמת קורות חיים טובים.
״היא אמרה לי שהיא תחשוב על זה היא יתנו לה את האישור לעבור.״ אמרתי לו באפס כוחות, לשחר מגיע את המשרד הכי טוב והשגתי לה, משרד שכל עורך דין רוצה להגיע אליו.
אם הייתי אומר לה את השם של המשרד היא הייתה מוכנה ללכת? לא נראלי היא לא כזאת, היא תרצה להשיג הכול בכוחות עצמה זה טוב אבל מעייף לפעמים צריך להסכים לעזרה, לא אומר תמיד אבל לפעמים.
גם אני קיבלתי עזרה שהייתי ילד, מרבקה שלימדה אותי מה זה אהבה של אמא, דניאל שלימד אותי מה זה להיות אח ואבא שלי זכרונו לברכה לימד אותי להיות גבר אה וגם לא לסמוך על כל אישה מהר.
