היי! זה סיפור הראשון שלי שלצערי אין לי את המשתמש האחר שלי כדי להמשיך את זה שם.
אך הכל קורה מסיבה בכיתי מספיק האלה לא עבד.
אתחיל מחדש מקווה שתאהבו ותקראו.
נ.ב- החלטתי להוציא את היום מכיוון שלפעמים זה מבלבל.
{סליחה אם יש שגיאות כתיב.}
-נקודת מבט: שחר-
-השעה: 13:30-
׳איףף עוד יום עבודה כבר אין לי כוח לזה.׳ אמרתי לעצמי.
התארגנתי מהר כדי לא לאחר, ירדתי לחנייה ולקחתי את האוטו שלי.
הגעתי לעבודה והתחלתי לעבוד, הלכתי לשאול אנשים מה הם רוצים לאכול. ניחשתם נכון אני מלצרית אבל זה רק בזמן הפנוי שלי מתי שאני לא פנויה אני עורכת דין משנית. (עורכת דין מתנסה לפני העבודה העצמית. ה.כ)
ראיתי את הדלת נפתחת והסתכלתי וחשבתי זה חבר טוב שלי מהאונוברסיטה שלמד איתי משפטים.
הוא הידיד הראשון שלי מאחר שכמעט כל החיים שלי הייתי לומדת בבית, יש הטוענים שקוראים לזה חינוך ביתי.
ולא ראיתי אותו כמעט חודש בכל זאת מישהי צריכה לשלם את החשבונות של הבית. וראיתי שהוא בא להתיישב ואולי לא שם לב שאני שם אז פשוט קפצתי על גבו מה שאני עושה כל הזמן שאני רואה אותו.
״התגעגעתי אלייך יא קוף,כבר לא אומר שלום?״ אמרתי לדילן, שהוא עדיין לא הסתובב אליי.
״סליחה מי את?״ רק שזה לא היה דילן מכיוון שהקול הזה היה יותר קר מהקרח, ולדילן יש קול חמים ומרגיע. והבחור שמסתבר לא דילן הסתובב וראיתי בן אדם כל כך יפה,או במילים שלי עוצר נשימה.
״אומייגד אני כל כך מצטערת, התבלבלתי חשבתי זה ידיד שלי.״ זה מה שחסר לי עכשיו שיפטרו אותי.
״זה בסדר, לא כל יום אני דומה למישהו״ הוא ענה באדישות. ״איך קוראים לך״ הוסיף הבחור, התלבטתי אם לענות לו.
״מלא קוראים לי שחר, אז אני מניחה שהשם שלי הוא שחר.״ עניתי בציניות, חשבתי שזה יצחיק אותו, אבל זה אפילו לא הזיז לו מה שעוד יותר כאב.
״ולך, אם אפשר ל--״ הוא קטע אותי. ״שחר נכון?,אפשר להזמין חשבתי שזאת מסעדה לא דייט״ הוא אמר בקור, ורק חשבתי איפה להיקבר מבושה.
״לא, ברור שזה לא דייט מצטערת מה תרצה להזמין״ שאלתי חזרה ומקווה לא להיות אדומה מרוב בושה.
״פסטה בולונז, סלט ומים מינרלים״ ענה בקרירות, ולא הבנתי למה הוא פה לבד הרי רואים שיש לו כסף והוא יפה תואר, אולי הוא מחכה לבת זוג שלו?
״תרצה עוד משהו?״ שאלתי מנסה להוציא כמה שיותר מידע. ולא הבנתי למה זה כזה מעניין אותי הרי מאז שהאקס לי בגד בי, לא התעניינתי באף אחד.
