[סליחה אם יש שגיאות כתיב.]
-נקודת מבט: שון-
-אותו יום, מאוחר יותר-
-השעה: 17:25-
לפעמים אני לא מבין אותי באמת, כמו עכשיו למשל למה לעזעזל אכפת לי ממנה.
זאת אומרת כן כאילו קצת אושר שהעורך דין שעובד אצלי החזיק אותה נגד רצונה, הוא למשל בן זונה.
״חכי פה אני אלך להתקשר לרופא.״ אמרתי לשחר המלצרית, שיש לה מבט ממש מפוחד בפרצוף.
הלכתי למשרד שלי שנמצא בבית שלי.
״תבוא עכשיו!״ ציוותי לרופא שמטפל בי מאז היותי פעוט.
״אני לא יכול לבוא עוד מעט יש לי ניתוח.״ הרופא אמר בקול מפוחד.
״מעניין לי אמרתי שתבוא עכשיו אז זה עכשיו הניתוח יחכה.״ אמרתי לו בקולי האדיש שאני רגיל לדבר עם כולם, וניתקתי לו זה אומר שיש לו חמש דקות להיות פה אם לא הוא מחוסל.
״רוצה מי-...״ באתי להציע לה מים אבל קלטתי שרבקה אם הבית בדיוק הגישה לה מים, אם הבית היא האמא שלי אומנם לא הביולוגית כי ״אמא שלי״ עזבה אותי שהייתי תינוק, היא טיפלה בי כמו הבן השני שלה בזמן שאבא שלי, טוב עבד בעולם התחתון ושאבא שלי מת אני ירשתי תמקום שלו,
דיי אהבתי את אבא שלי אומנם לא גדלתי איתו אבל הוא בהחלט היה שם שהייתי צריך אותו וכל שנה ביום הולדת שלי הביא לי מתנה וברכה
״זה בסדר שוני כבר הגשתי לה.״ רבקה ענתה לי וחייכה את אחד החיוכים החמים שלה.
״כן אני רואה רבקה, אני עדיין לא עיוור.״ אמרתי לה באדישות, יודע שהיא תתעצבן שאני לא קורא לה אמא.
״יבן כלב, אמא בשבילך.״ וזרקה את הכפכף שלה עליי והוא עבר מעליי חשבתי הוא יפגע בי.
״לוזרית״ צעקתי לעברה והתקדמתי לעבר הכפכף הרמתי אותו והגשתי לה אותו, היא לקחה אותו מיידי ונתנתי לה חיבוק והיא קיבלה את החיבוק.
תאמת עשיתי את זה כדי ששחר תחייך וזה עבד.
״הגעתי משפחה.״ דניאל אמר הבן של רבקה, הוא קטן ממני בשנה ואני אוהב אותו כמו אח.
״מי משפחה שלך יא מסכן.״ אמרתי לו מה שאני תמיד אומר לו, ורבקה נתנה לי סטירה לעורף כמו שהיא תמיד נותנת לי.
״שלום גם לך אח, ולך יא כוסית.״ הוא אמר לשחר שקלט אותה, אני ורבקה נתנו לו סטירה לעורף.
״תכבד יא כלב היא אישה.״ סיננתי לעברו והוא הסתכל עליי במבט בהלם, הוא ורבקה.
״מי את ומה עשית לאח שלי שלא מביא מישהי הביתה, אמא התפילות שלך סוף סוף עבדו יש לו מישהי, יש אלוקים בשמיים.״ דניאל אמר לעבר רבקה והיא גיחחה והצמידה את כפות ידייה והסתכלה למעלה ומילמלה ״תודה.״
