[סליחה אם יש שגיאות כתיב.]
-נקודת מבט: שחר-
-יום אחרי-
-השעה: 02:30, לפנות בוקר-
״לא אל תעזוב אותי בבקשה.״ שמעתי צעקה וזה ישר העיר אותי, אמאלה מי צועק ככה? הצעקות נמשכות.
מה השעה בכלל? אפילו לא בוקר אולי אני אלך לראות מה קרה? פאק אני קמה מהמיטה לראות מה קרה.
״בבקשה אל תלך כמוה.״ שוב שמעתי צעקה, ויצאתי מחדרי בשקט כדי לא להעיר אף אחד, מאוחר בטירוף ואני עייפה.
״קום בבקשה קום.״ הקול חוזר שוב, אני מתקרבת לחדר ורואה את שון?, אין מצב שזה הוא, לאט לאט אני מתקרבת יותר ורואה שזה שון והוא צועק משינה והוא מזיע בטירוף מה אני עושה אסור להעיר אותו אלא אם זה ממש חמור.
הוא שוב פעם ממלמל מילים והפעם הוא מתחיל לבכות אמאלה, אני מעירה אותו, זה יותר מדי שלא יפגע, אבל אם אני העיר אותו. הוא לא ירצה שיראו אותו במצב כזה בעצם אף אחד לא ירצה.
מה זה משנה הוא ממש עמוק בסיוט הזה.
״שון, שוני תקום זה סיוט.״ עליתי על המיטה ונידנתי אותו מעט שיקום, ליטפי את שיערו ממלמלת, ״תקום זה סיוט אתה בסדר.״ אמרתי לו שיש לי דמעות בעניים.
״שחר?״ הוא שאל שהוא פתח עניים והינהנתי אליו, הוא לא אמר מילה ופשוט ניגב את הדמעות שלו.
״אתה בסדר?״ שאלתי בפחד אולי הוא לא רוצה לדבר על זה, אני לא אכריח אותו, הוא לא אמר מילה אלא פשוט חיבק אותי.
״אל תעזבי בבקשה, אל תעזבי כמו כולם.״ הוא אמר בעצב וישר הבנתי שיש לו חרדת נטישה, כמו שלי יש חרדת נטישה.
שון משך אותי לחיבוק שאחנו שוכבים על המיטה.
״אם תבטיח לי שלא תעזוב.״ החזרתי לו בשקט והוא חיזק את החיבוק.
״מבטיח.״ הוא אמר לי וחיבקתי אותו בחזרה, דחפתי את הראש שלי לחזה החשוף שלו.
קמתי כולי מזיעה מסתכלת סביבי ומאורעות אמש חוזרים אליי כמו פלאשבק.
מורידה את מבטי מטה ורואה את גופו של שון מסובך עם שלי.
שון עדיין ישן רואים שהוא לא ישן טוב, מנסה לקום בלי להעיר אותו רוצה שהוא ישן עוד כמה דקות טובות או אפילו שעות.
״מה קרה?״ שון שאל בקול ישנוני, הוא קם, פאק ניסיתי לקום בלי להעיר אותו ולא עבד.
״תחזור לישון הכול טוב.״ החזרתי לו בשקט, לא רוצה להזכיר לו על היום בלילה אבל אתמול אצל חברים שלי היה כיף.
