Basic

תודות 3> (וסיפור חדש)

מעדכנת כדיי שתהיה לכם התראה- הפרק הראשון של ״מליפיסנט״ עלה ממש עכשיו! מקווה שתנסו גם אותוו 3>

אוקיי, נרגעתי קצת מאתמול, והנה אני כותבת תודות (!)

קשה לי להתחיל להסביר מה אני חושבת על הסיפור הזה, ועל העובדה שהוא נגמר. חוץ מזה, אני רוצה לספר לכם כמה דברים באופן כללי, אז נלך על זה.

נתחיל בהתחלה, אני אוהבת לקרוא ולכתוב מאז שאני קטנה, את ה״ספר״ הראשון שלי כתבתי בגיל 10, וחזרתי לכתוב בשנה האחרונה אחריי שנים שלא.
לקחו לי בערך חודשיים להחליט לפרסם את הפרק הראשון של ״בייסיק״, ברצינות. לא חשבתי שיש לזה פואנטה, לא הייתי בטוחה שאני בכלל ארצה להמשיך בכתיבה שלו, אבל הגעתי למסקנה שכדאי לנסות.
התכנון, דרך אגב, היה מאוד פשוט. רציתי לכתוב סיפור של שונאים לאוהבים בתיכון, כי עניין אותי לדעת איך לעשות את זה.
רציתי לשנות את הדמות הראשית לגמרי, ידעתי מההתחלה, שאני רוצה את המשפט ״אני נזכרת במי שהייתי בשנה שעברה, ורוצה להקיא,״ בפרק האחרון, ואני חושבת שהצלחתי לעמוד ביעדים שלי.

אז לפרקים הראשונים בקושי היו צפיות, אבל אני יכולה להגיד לכם שאני זוכרת איך התרגשתי לראות קוראת אחת שמצביעה לכל פרק שאני מעלה ברצף, כל פעם מחדש.
בשלב מסוים הסיפור פתאום התפרסם, הרבה בנות הגיעו לכאן דרך הטיקטוק, אבל פתאום קיבלתי המון התראות, הצבעות, ותגובות.
פתאום הרגשתי שגם אם רציתי להפסיק לכתוב (לא רציתי), אני לא יכולה, כי זה יאכזב מישהו. כי יש בנות שמחכות להמשך. אנשים רוצים עוד.

הסיפור נהיה חלק מרכזי בחיים שלי, קראתי כל תגובה ותגובה (כן, באמת, את כולן), נקרעתי מצחוק, התרגשתי ביחד איתכם. שמחתי לקבל מחמאות, לראות שהצלחתי להכניס אתכם להלם בטוויסטים בעלילה, לראות איך אנשים מבקשים את הפרק הבא.

אהבתי להכניס ל״בייסיק״ קטעים מהחיים האמיתיים שלי, לבסס דמויות על אנשים שאני מכירה (לא את אדם, הלוואי.) ביטאתי את הרגשות שלי דרך הדמויות, והכנסתי לסיפור חלק מהקשיים שלי.
הדמות של יעל לא מזכירה אותי בכלל, אבל העובדה שהיא מסתירה את הציורים שלה, כי היא מפחדת מתגובות, ככה אני מרגישה לגבי כתיבה.
אף אחד מהחיים האמיתיים שלי לא יודע שאני כותבת, בטח שלא על הסיפור הזה.
אני אנונימית לגמרי בווטפאד, כי ככה אני מרגישה הכי בנוח. ליעל היה מישהו שיוציא אותה מזה, היה לה את אדם, לי יש אתכם.

עכשיו זה החלק של התודות, אתם לא מבינים כמה העלתם לי את המוטיבציה והביטחון. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה של לקרוא את התגובות שלכם, ולחשוב ׳רגע, אוליי משהו כאן עובד, אוליי אני באמת יודעת לכתוב׳.
במיוחד בפרק האחרון, אתם כל כך מרגשים אותי, זה מטורף. אני רוצה שתדעו שאני זוכרת את הבנות שנמצאות פה מההתחלה, אלה שהגיעו לסיפור כשלא היו צפיות, ונשארו עד הסוף. אני מזהה את הפרופילים של הבנות שמגיבות דברים שמפילים אותי לרצפה מרוב צחוק, של אלה שמצביעות לכל פרק בשעות הראשונות שהוא עולה. וגם אם אתן לא מהבנות האלה, עצם העובדה שהייתן כאן, וקראתן את הסיפור, אני מעריכה אתכן כל כך על זה.

כל מי שקרא, אתם הבאתם צ׳אנס לסיפור ראשון של ילדה בת 15, ועזרתם לה להמשיך.
תודה.

אוקיי אחריי ארבע מאות מילים, קחו איזה פסקה על הספר הבא שלי, כי אני מתה לספר לכם עליו!

אז ככה, ״בייסיק״ כמו שנאמר, הוא הסיפור הראשון שלי. אני מרגישה שהכתיבה פה השתפרה לגמרי במהלך הפרקים (אני אשכתב את הראשונים, אגב), אבל היא עדיין קצת ילדותית, כדיי לשמור על הסיפור בקו אחד של כתיבה.

אני כן רוצה לכתוב קצת שונה, ובסיפור הבא הכתיבה תהיה בוגרת יותר, וכנראה טובה יותר.
כמו שכנראה שמתם לב, אני נמשכת לדרמה בסיפורים שלי, בסיפור הזה זה היה דיי קשה, ולכן הסיפור הבא שלי יהיה עם יותר עלילה, שונה מרומן תיכון רגיל.

הספר הבא, ״מליפיסנט״, יעלה בקרוב.
אני לא יודעת איך להגדי את הקשר בין הסיפור הזה לבין ״בייסיק״. הדמויות הראשיות יהיו שונות, ואפשר לקרוא כל אחד מהם בנפרד. אבל הוא לא יהיה מנותק לגמרי, אני מניחה שכדיי להבין למה אני מתכוונת, תצטרכו לקרוא גם אותו :)

אני יכולה להבטיח לכם דבר אחד, אם קראתם והתחברתם לספר ״בייסיק״, אם אתם רוצים לקרוא על צד שונה לגמרי בסיפור, אתם תאהבו את הפרק הראשון.

אז זהו, זה הסוף.
בפעם האחרונה, אני אוהבת אתכם ברמות, אני מודה לכל מי שקרא את הסיפור, ואני מקווה שתמשיכו איתי הלאה.
❤️❤️❤️