Basic

3

עבר יום אחד מאז מה שקרה אתמול במסדרון, ואני ויואב עוד לא דיברנו.

קמתי בבוקר, וידעתי שאי אפשר לדחות את זה יותר, הייתי נחושה לדבר עם יואב ולהבין מה קרה שם. להבין למה הוא לא פשוט הלך, למה הוא נשאר והמשיך להתגרות בהם, כאילו בכוונה כדיי לעצבן אותם.
אבל באותו הזמן, הייתי לחוצה מזה, לא רציתי להתמודד עם וויכוחים, אף פעם לא אהבתי את זה. אני ויואב אף פעם לא רבנו, לא באמת. אתמול הייתה בערך הפעם הראשונה שבמקום לדבר על דברים פשוט התרחקנו, וזה הלחיץ אותי.                              

התחלתי להתארגן כמו בכל יום, צחצחתי שיניים, התלבשתי. לבשתי חולצה בצבע כחול נייבי, שהכנסתי לתוך הג'ינס שלי, שהיה סקיני שחור, כדיי לתת צורה לגוף שלי, הרגשתי שבלי זה אני אראה מרובעת.
סירקתי שיער והתאפרתי, החלטתי להוסיף שרשראות כדיי להיראות קצת יותר טוב היום. למרות שזה לא באמת קשור, רציתי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.

כשירדתי למטה, באיחור קטן, ראיתי שאמא שלי נמצאת בבית.
זה מוזר מאוד, אני בקושי רואה את ההורים שלי, ובשעות כאלה הם אמורים להיות בעבודה. אבל במקום לעבוד, אמא שלי ישבה ושתתה קפה במטבח.

״היי יעל, בוקר טוב״, היא פנתה אליי.

״היי, מה קורה? למה את לא בעבודה?״ שאלתי בסקרנות, ניסיתי לבחון את הבעות הפנים שלה, אבל לא היו לה הבעות פנים, היא פשוט נראתה אדישה.

״החלטתי לקחת יום חופש מתוקה, בואי שבי איתי קצת, נבלה קצת זמן איכות ביחד, אמא ובת.״

לא ממש הבנתי מה היא רוצה ממני, זה היה יחסית חדש. אני ואמא שלי ביחסים טובים, אנחנו מדברות והכל, אבל אני לא מצליחה לזכור יום אחד בשנים האחרונות שבו אמא שלי פשוט לקחה לעצמה יום חופש, ורצתה ׳לבלות איתי זמן איכות׳.

״אמא, הכל טוב? את זוכרת שאני צריכה ללכת לבית ספר, נכון?״ שאלתי.

״אה, נכון... טוב אז נדבר כבר כשתחזרי או משהו.״ היא ענתה. זאת הייתי אחת מהסיטואציות המוזרות שהיו לי בזמן האחרון. היא באמת שכחה? למה היא בכלל בבית בשעות האלה, למה דווקא היום התחשק לה להישאר? הייתי ממשיכה לנסות ולנתח את המצב אבל ממש לא היה לי זמן להתעסק בזה, אני גם ככה באיחור, ואסור לי לאחר.

״טוב, אז אני הולכת, ביי אמא.״ אמרתי וחייכתי אליה.
״ביי, חמודה,״ היא חייכה בחזרה, אפילו החיוך שלה נראה מוזר היום.
לקחתי את התיק ואת ארוחת הבוקר שלי, שהיא הכינה, גם מפתיע, ויצאתי מהבית.

***

הלכתי בקצב מהיר יותר מבדרך כלל, כדיי להספיק להגיע לשיעור הראשון בזמן, אבל זה לא עזר לי. איחרתי בכמה דקות. לא נורא, פעם בשנה אפשר לאחר, אני חושבת.

כשנכנסתי לבית הספר השער כבר היה כמעט ריק, וגם המקום מבפנים. הייתה כמות תלמידים קטנה שכנראה מבריזה משיעורים, אבל החצר עדיין נראתה לי שונה מבדרך כלל.