Basic

42

אני עוקבת אחריה, עדין לא בטוחה למה. עמית מובילה אותי אל מין פינה צדדית בבית הספר, בחיים שלי לא הייתי שם קודם. אין לי מושג איפה אנחנו.
זה לא כזה משנה לי, שתיקח אותי לאן שמתחשק לה. אני רק רוצה הסברים. זה הכל.
אני רוצה למצוא את הפואנטה במסע הזה למקום הכי שקט באיזור, למצוא את הפואנטה בחודשים האלה איתה.

למרות כל הרצון שלי לדבר, אני שותקת.
בהתחלה אף אחת מאיתנו לא אומרת מילה. שתינו פשוט הולכות בדממה, אני בעקבותיה. אני צריכה להגיד משהו, אני צריכה לצעוק, אני צריכה להבין מה היא רוצה ממני, אבל אני עדיין לא אומרת כלום.
אני מתחילה לאבד את זה כשעמית סוף סוף עוצרת. ההליכה לא הייתה ארוכה, בית הספר שלנו לא גדול מספיק בשביל הליכות של ממש, אבל המתח באוויר היה ברמה כל כך גבוהה, הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.

מסתבר שיש מקומות בבית הספר שלנו שמוסתרים לגמרי מין העין. לא ידעתי על השטח הזה, אבל למען האמת, זה הגיוני.
היינו באיזור כל כך נידח, וכמה ילדים החליטו לשים שם כיסאות. לא כזה עניין אותי מה הם עושים שם, אני לא מטומטמת, אני יודעת, אבל אני כל כך מסוקרנת ומבולבלת, שלא אכפת לי עם חבורה של מסטולים יבואו ויבקשו ממני לזוז בשביל לעשן.

שתינו מתיישבות, ואחריי הדקות הקשות האלה, החודשים הקשים האלה, עמית מדברת.

״יעל, אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים. אני מצטערת שלא אמרתי את זה קודם, באמת. אבל איך יכלתי?״
היא רק מבלבלת אותי יותר. אני לא קוטעת את עמית, והיא ממשיכה אחריי עצירה של שניה.

״אני מקווה שתביני שפשוט לא הייתי מסוגלת לספר לך. אני פחדתי, אני לא רציתי להרוס הכל. אני העמדתי פנים שאני מקנאה כדיי שתעזבי אותו וזה לא עבד. אבל אתם כל כך קרובים עכשיו, אני מתחילה לפחד שזה קורה גם לך.״ השיחה החד צדדית מתקדמת, ואני עדין שותקת. אני לא מסוגלת להגיב כי אני עסוקה מדיי בלשכנע את עצמי שאין סיכוי שעמית מדברת על זה.

אין סיכוי שהשיחה הולכת לכיוון הזה.

״כשזאת הייתה רק אני, לא היה לי מה לעשות, או את מי להאשים. אבל אם גם את עברת את זה, מן הסתם אני מקווה שלא. אבל אם כן, אנחנו כבר שתיים. יאמינו לנו.״ היא מנסה לעודד אותי. אבל אני עדיין מתפללת שהיא לא עומדת להגיד את זה.

בבקשה אל תגידי את זה.

״יעל, אני יודעת שזה קשה. אבל זה כל כך יעזור שתעני לי. אדם, הוא עשה לך משהו? הוא נגע בך, בניגוד לרצונך?״

היא אמרה את זה.

ברגע הזה בדיוק, התודעה שלי עזבה את הגוף שלי. אני בטוחה שהזמן קפא, אין דרך אחרת לתאר את מה שקרה שם. כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש.
מה לעזאזל קורה פה? איך זה הגיוני? הוא לא עשה כלום, שום דבר שלא בהסכמה מלאה. אף פעם.
הוא עצר כדיי לוודא שאני בטוחה, הוא בדק שאני לא מתחרטת. זה לא יכול להיות.
מה אני אמורה לענות? אני אמורה להאמין לקורבן. תמיד, זה החוק. אבל עמית? לקרוא לה ה׳קורבן׳ זה לא בסדר,
היא הייתה נוראית אליי כשהתחלתי להתחבר לאדם. יכול להיות שהכל היה במטרה להגן עליי?