Basic

50

ארבעה חודשים לאחר מכן:

בית הספר שלנו הוא מקום מוזר. מאוז מוזר. הם כל כך רחוקים מהמציאות, עד שאין להם שום בעיה מוסרית עם ללמד מתמטיקה ביום הראשון של הלימודים.
באופן אישי, זה כבר לא מטריד אותי. שיעורי מתמטיקה הם שיעורים עם אדם, ואני לא מתנגדת לשיעורים כאלה. אבל מבחינה עקרונית, אני לא מסכימה עם ההחלטה הזאת.

בדרך כלל, יש לי סלידה מהאחד לספטמבר. אני לא אוהבת את התאריך הזה, אף פעם לא אהבתי.
אני לא רוצה לחוזר ללימודים, לא אחריי הקיץ מהדהים שעברתי. ללא ספק, התקופה הכי טובה בחיים שלי הייתה החודשים האחרונים.
בית הספר סוף סוף נגמר, ואני השקעתי כמעט כל רגע מהחופש האחרון, בלהיות בחוץ. אני מחוברת לחבורה של זוהר, מאוד. מסתבר שהם נפגשים כל רגע, זה משהו דיי הזוי. הם מבלים כל כך הרבה זמן ביחד, ובכל אופציה שהייתה לי, הצטרפתי אליהם.

באופן כללי, לראות את זוהר, להיות אצלה בבית, הכל נהיה פשוט יותר כשהיא החליטה לצאת מהארון. בהתחלה זה היה מפחיד אפילו בשבילי. אני לא אשקר, לא הייתי בטוחה שזאת ההחלטה הנכונה, אבל תמכתי בזוהר. היא שנאה להסתיר את הזהות שלה מההורים שלה. הפחד שהם לא יקבלו אותה הרג אותה, והיא לא הצליחה לחיות ככה.
למזלה, משהו השתנה אצלם כשהיא אמרה להם את האמת. ישבנו שלושתינו, אני, זוהר ואנה, והיא סיפרה לנו על איך ההורים שלה הגיבו בדרך שהיא לא ציפתה לה. מסתבר שהם לא מסוגלים לשנוא את הבת שלהם.
ההורים שלה עדיין לא שלמים עם הדרך שהיא בחרה, הם מרבים לשאול אותה האם היא ׳בטוחה במאה אחוז שהיא לסבית׳, זוהר טוענת שזה מצחיק אותה.
אבל באופן כללי, הם נשארים איתה. הם לא תומכים, עדיין לא, אבל הם אוהבים אותה בכל מקרה. כנראה שזה רק עניין של זמן.

ואחריי שזה קרה, זוהר נפתחה. היא השתנתה, היא חזרה להיות שמחה, כמו פעם. זוהר לא מפסיקה להזמין אותנו אליה, להפסיק להסתיר את מי שהיא ליד אנשים, היא מאושרת עכשיו.
חוץ מזה, הילדה הזאת, מאי, היא וזוהר באמת יוצאות עכשיו. ההורים שלה יודעים על זה, שוב, לא תוכמים, אבל מכבדים. מאי חמודה, באמת, כולם שם כאלה. אני מרגישה שבאמת מצאתי חברים אמיתיים, אנשים שיהיו שם בשבילי, שתומכים בי.
כל אחד מהם הגיע לגלריה, הלכנו ביחד, לראות את הציור שלי. כולם היו שם ביום שקבענו, וכולם פירגנו לי. זה היה מדהים, זה חלום שמתגשם.
הפרויקט שלי נשאר תלוי שם כל הקיץ, כל הזמן, וכל כך הרבה אנשים ראו אותו.

אני ראיתי אותו, המון פעמים, וגם אדם, כי ברוב הפעמים האלה גררתי אותו איתי. נראה לי שזה ברור, אבל בכל זאת, אני ואדם נשארנו, אפילו יותר מזה.
הקשר שלנו רק התחזק, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל בכל פעם שאנחנו נפגשים, אנחנו נהיים יותר בלתי נפרדים, קרובים יותר מאי פעם. כל אחד מאיתנו בקשר עם המשפחות של השני, לפעמים אני חושבת שאבא שלי אוהב את אדם יותר ממני. אמא שלי תמיד שופטת, אבל אפילו היא למדה להכיר אותו, ובאיזור יולי זכיתי בתמיכה הרשמית שלה, שלא באמת ביקשתי אף פעם.