Basic

28

אין לי מושג מי החליט ששיעורי מתמטיקה על הבוקר הם בכלל חוקיים, אבל מישהו עשה את זה.
כרגע אני לא יודעת אם אני כועסת עליו, או לא. מאז שהכרתי את אדם, שיעורי מתמטיקה כבר לא כאלה נוראיים.
אני עדיין לא מבינה מילה, אבל עכשיו זה כבר פחות מעניין אותי.

הגעתי לבית ספר, לבושה בחולצה שחורה ארוכה וצמודה, וג׳ינס כחול. אין דבר שאני שונאת יותר מג׳ינסים צמודים, אוליי חוץ משיעורי מתמטיקה בלי אדם.
בכל מקרה, לא לבשתי ג׳ינס צמוד, אלא אחד רחב יותר, שלא גורם לי להרגיש חנוקה ברמות ולא יפה מספיק.
מאז שהחלטתי לגזור לעצמי את השיער באמצע הלילה, אני בקושי צריכה להתעסק איתו בבוקר, וזה מפנה לי זמן להתאפר.
אני לא מספיקה לעשות יותר מדיי דברים, אלא רק מסקרה וקונסילר כדיי לא להראות עייפה. אין לי מושג מתיי הייתה הפעם האחרונה שבן אנוש ראה אותי בלי מסקרה, אני חושבת שזה לא קרה בשנה האחרונה.
אני ללא ספק מהבנות האלה שהתמכרו לזה, ולא מסוגלות להרגיש טוב עם עצמן בלי ריסים גדולים יותר. זה מוזר, אבל זאת תופעה נפוצה, אז התרגלתי לזה כמו השאר.

לא ציפיתי מאדם להגיע בזמן פעם אחת בחיים שלו, וגם אני כמעט איחרתי, אז החלטתי לא לחפש אף אחד ופשוט להיכנס לכיתה כמה דקות לפניי השיעור.
הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לכיתה, אלה האנשים שממשיכים להרוס לי את חווית שיעורי מתמטיקה.
עמית ושירה ישבו ביחד, עבר זמן מאז הפיצוץ הזה שלנו, אבל עמית לא ממש נרגעה מאז. אני מרגישה אותה מסתכלת עליי ועל אדם המון, אני יודעת בוודאות שהיא מאוהבת בו, אבל זה מתחיל ממש להטריד אותי. אדם לא שם לב לזה כמוני, אבל אדם גם לא מכיר את עמית כמוני, אז זה לא מפתיע אותי.

אני לא יודעת מה עמית מנסה לעשות, אבל זה לא ממש עובד לה, זה רק מפריע לי קצת ברקע, אבל לא באמת משפיע על שום דבר.
כשאני סוגרת את דלת הכיתה מאחורי, אני מנסה להתעלם מהעובדה שעמית מפסיקה את השיחה שלה עם שירה, מסתכלת עליי ובוחנת כל תנועה שאני עושה.
אני פשוט הולכת אל המקום שלי בשקט. אחריי כמה דקות, באיחור אופנתי כמובן, אדם נכנס לכיתה, שניה אחת לפניי נעמה.

״לא איחרתי,״ הוא אומר לה בזמן שהוא מתקדם למקום שלנו, דיי ברור שהשיחה שלהם התחילה כבר בחוץ, ואדם ממשיך אותה.
״למזלך, האיחור שלי היה גדול יותר, אז אתה יוצא מזה בזול.״ נעמה עונה לו, מניחה את התיק שלה על השולחן, ומתחילה לארגן את הציוד שלה לשיעור.

״אני באמת לא מצליחה להבין מה הבעיה שלך להגיע בזמן.״ חיכיתי עד שאדם התיישב ליידי, עד שהקטנתי אותו בשקט.

״יש דברים שאי אפשר להבין, יעל.״ הוא עונה לי עם עוד חיוך ציני, שמטריף אותי בכל פעם מחדש.

״כנראה שאתה צודק,״
״אני תמיד צודק.״ המשחק הציני הזה מתחיל, לפעמים זה מרגיש שהוא פשוט אף פעם לא נגמר.