Basic

30

מבקשת שתהיו גאים בי, אחריי שלושים פרקים (!), זכרתי לשים תמונה לפרק, סוף סוף באמת..
קריאה מהנה 3>

הרגשתי מטומטמת בבחירת מקום המחבוא שלי. זה אפילו לא היה המקום שלי, זה היה המקום של אדם, ברור שהוא יהיה שם. אין לי מושג למה בחרתי להגיע לשם, זה ללא ספק היה הצעד הלא נכון. עכשיו כל מה שנותר לי לעשות זה להרגיש סתומה.

אני לא מוכנה לראות אותו עכשיו, עוד לא. אני מכירה את עצמי, אני צריכה מרחק, אני צריכה לנסח נאום בראש כדיי לא להגיד שטויות. הוא לא יכול לתפוס אותי לא מוכנה, אני אהרוס את הכל.
זאת הרבה פעמים הייתה הסיבה למריבות שלנו, הוא תפס אותי לא מוכנה, בדיוק כמו היום.

״היי״ אדם היה הראשון שדיבר, אני בטוחה שזה כבר לא מפתיע.
ידעתי שגם הוא לא ציפה לראות אותי כאן, חבל שהגעתי לכאן. לא הייתי צריכה לעשות את זה.

״היי.״ עניתי, ניסיתי להסתכל על כל דבר אחר ברקע, רק לא עליו. לא רציתי להסתכל עליו, לא הצלחתי.

״אמרתי לך שזה מקום מעולה ללכת אליו, אבל לא חשבתי שתגנבי לי אותו.״ הוא אמר באדישות, כאילו שום דבר לא קרה היום.

״לא חשבתי שתגיע לכאן.״ עניתי, עדיין מסתכלת על דברים רנדומליים בנוף הלא כל כך מעניין של בית הספר שלי.

״לא חשבתי שאת תגיעי לכאן.״ הוא הודה.

״אבל, את כאן, ואני כאן, אז התוכניות של שנינו השתנו.״ הדרך שבה הוא דיבר הפיגה קצת את המתח שהיה בי, אבל לא מספיק.

״זה לא קורה הרבה.״ אמרתי בציניות, והוא גיחך.

״עם שנינו? ממש לא.״

״למה עשית את זה?״ שאלתי, נמאס לי מהשיחה המקדימה הזאת.
״מישהו היה חייב לעשות את זה.״ הוא ענה.
״זה לא נכון.״ המשכתי להתאפק שלא להסתכל על אדם, אני כבר לא בטוחה למה.

״בטח שכן, הבן אדם הזה אובססיבי, ומפגר למרות שזאת לא קללה.״
נזכרתי בשיחה הראשונה האמיתית שהייתה לי עם אדם. אז כשתיקנתי אותו כמו מטומטמת, בדיוק מה שקורה כשתופסים אותי לא מוכנה. הייתי מחייכת מהזיכרון הזה שעכשיו נראה חי משעשע, אבל לא היינו בסיטואציה כזאת.

״זה לא מצדיק שום דבר.״ התגוננתי.

״מה הייתי אמור לעשות, יעל? לשבת שם, לשמוע אותו מדבר עליך ככה ולא לעשות כלום?״ אדם שאל, לא הייתי צריכה להסתכל עליו כדיי לדעת שהוא מרגיש מתוסכל.