Basic

41

אני: אנה
       אנה
       אנה

אני צריכה אותה עכשיו, למה היא לא עונה?
אנה היא בערך החברה הכי טובה שלי, והיא תמיד זמינה. הטלפון של אנה תמיד אצלה, זאת המחויבות שלה לענות לי.

אנה: ???
אוקיי, היא ענתה.

אני: אם מישהו שואל, אני ישנתי אצלך אתמול, נכון?

אנה: ברור
מקווה שנהנתם

אני: 3>

זה היה פשוט. מזל שאנה קיימת, בלעדיה הייתי דיי אבודה כרגע. זה מה שתמיד קורה כשאני נמצאת עם אדם, אני מאבדת שליטה, פועלת רק לפי רגשות, ומטפלת בהלשכות אחר כך. השיטה הזאת מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש, ואני ממש לא מתלוננת.

איך אפשר להתלונן כשאני קמה ומרגישה את הזרועות שלו סביבי? זאת ההרגשה הכי מדהימה שאי פעם חוויתי.
אני רוצה את זה ככה, כל בוקר, במקום שעון מעורר.
אני לא יודעת מה העיר אותי, אוליי חלמתי משהו שהעיר אותי? אין לי מושג, אני רק יודעת שהערתי את אדם.

לקחו לו כמה שניות כדיי להבין מה קורה מסביבו, כמו שתמיד קורה כשקמים. לא ממש אמרתי משהו, הייתי קצת בהלם בעצמי, עד שאותן שניות עברו ונוצר בנינו קשר עין.

״היי״ אדם אמר ברגע שהוא התחיל להתעורר.

״היי״ השבתי באותה הנימה. שנינו חייכנו, ולקחו לי כמה רגעים לזוז. עדיין לא קמתי, אבל שיניתי את התנוחה שלי, כדיי שיהיה לי יותר נוח. הנחתי את הראש שלי על החזה של אדם, הגעתי למסקנה שאני אוהבת את זה.
אני עדיין חצי ישנה, שנינו, אבל הזרוע של אדם נכרכת סביב המותניים שלי, וזה משאיר אותי מעט ערנית.

״מה השעה?״ אני מתחילה להיות מודעת לסביבה, לקום נפשית.

״שאלה טובה.״ אדם מחפש עם העיינים שלו את הטלפון, כשהוא מוצא אותו, הוא מצליח להגיע אליו בלי לזוז ממני.

״עכשיו כמעט תשע״ הוא אומר, שניה לאחר מכן אדם כבר סוגר את הטלפון שלו ומניח אותו על המיטה.
״בבוקר?״ שיט. עבר לילה ורק עכשיו הבנתי את זה.
״את עדיין לא מתפקדת כשאת עייפה.״

״לא, רגע, שיט.״ אני מתאפסת על עצמי, וכל התחושה הזאת של עייפות כשקמים עוברת ברגע. אני מכריחה את עצמי לקום מהמיטה, ולמצוא את הטלפון שלי. לוקחות לי כמה שניות לבלגן את המצעים ולראות אותו, אבל כשאני מדליקה את הטלפון שלי, אני נזכרת לרגע באירועי אתמול.