Basic

37

למזלי, ההורים שלי הבינו את הסטיאוציה ולא התאכזבו.
זאת אומרת, הם כן מאוכזבים, אבל הם יודעים שלי או לאדם אין שליטה על המצב.
הארוחה המעט מלחיצה הזאת נדחתה לתאריך לא ידוע, לפחות אני לא צריכה לדאוג בגללה לזמן הקרוב. במקום, אני דואגת לגביי העובדה שאדם עדיין לא עדכן אותי בכל מה שקורה איתו.
עברו רק כמה שעות מאז הטיסה שלו, אבל כמה שעות זה מספיק זמן כדיי להסביר, לא?

אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל אני לא מצליחה לשחרר. אוליי קרה משהו רציני, כל כך רציני שאדם לא יודע איך לספר לי. אוליי מישהו באמת מת? או שהם עוברים לתמיד? תודה רבה, ליזי.
הבנתי שמשהו רשמית לא בסדר אם הנחתי למחשבות של ילדה בת 13 להיכנס לי לראש, ואפילו עוד יותר גרוע אם האשמתי אותה.
זה היה השלב שבו החלטתי לעשות משהו. כל דבר, רק לא לחשוב.
ניסיתי לצייר, לא עבד. זה היה צפוי, המוח שלי לא מסוגל להתרכז בציור. לא לפניי שאני מקבלת את התשובות מהגלריה, ולא כשאני כל כך טרודה מהמחשבות על אדם. אחריי חמש דקות התייאשתי, וקיפלתי בחזרה את כל הציוד שלי.

מה עוד אני יכולה לעשות? עכשיו שישי בצהריים, כמעט ערב. כמעט כל מקום אפשרי נסגר כרגע, אז אין לי ממש לאן לצאת. אני חייבת לצאת, אני צריכה לראות אנשים, שיעסיקו אותי. ברגע שאני מוצאת פתרון, אני מסמת לזוהר ואנה, כדיי להציל אותי מעצמי.
אני לא יודעת אם אדם בכלל סיפר להן שהוא נוסע. אני לא הספקתי. יכול להיות שאני אצטרך להסביר להן על זה, וממש לא מתחשק לי.

אני מתחילה להתארגן, ומתרכזת בעיקר בזה. אני לא מנסה להשקיע, אבל אני חייבת למצוא משהו להתעסק בו עד שניפגש. בסופו של דבר, אני לובשת את השילוב האהוב עליי, ג׳ינס רחב עם טופ צמוד.
הצורה הזאת של בגדים גורמת לי להרגיש הכי טוב עם עצמי, היא מדגישה את הגוף שלי בצורה הטובה ביותר. אני גם מתאפרת, שוב, כשאני מתפארת המוח שלי מפסיק לעבוד. אני מסתכלת על עצמי במראה ומתמסרת לתהליך, מתרכזת רק בלהיות מדוייקת ולא להרוס הכל עם המסקרה.
ברגע שאני מוכנה, אני מרגישה מוכנה מדיי. אני אוספת את השיער בקליפס כדיי לגרום לעצמי להיראות פשוטה יותר. כשאני מסיימת להתארגן באופן סופי, אני מברכת את העובדה שאנה וזוהר תמיד פנויות, ויכולות להעסיק אותי לבנתיים.

***

״אז הוא סיפר לך למה הוא נוסע?״ זוהר ואנה ידעו שאדם לא בארץ, לא הייתי צריכה לספר להן.
אני מרגישה כאילו הפרטים הקטנים בכל ה׳טיסה ללא סיבה׳ של אדם, הם דברים שהוא אמור לספר בעצמו, אם הוא רוצה. עדיף לי לא להגיד יותר מדיי.

״לא ממש, לא.״ ניסיתי להסתיר תסכול.
״שקרנית.״ לקחה לאנה פחות משניה להגיב.
״תראי אותה, היא מסתכלת על הרצפה במקום עלינו.״ היא המשיכה, מצביעה לכיווני, ואז על הרצפה.