טרוי-
הכסא של גולייט זז בפראיות במקום. "חתיכת חלאה. אתה לא תעז, לאק! אתה לא חולה עד כדי כך! אתה לא תהרוג-"
"-אבל הרגתי כבר ג'ולייט!!! אני רוצח, כבר שכחת?!?" צעק עליה והשתיק אותה במקום. "הרי את יודעת כבר במה פשעתי! אז איך עוד מוות אחד יעשה שינוי?? אני כבר עמוק בתחתית הבאר בכל מקרה" הוא חייך עכשיו באומללות. "הגיע הזמן לחשוב הלאה." ומלמל, "עוד קצת ונהיה יחד."
ג'ולייט ניסתה להשתחרר מהכבלים שהחזיקו אותה חזק לכיסא. שיערה התבלגן, עיניה דמעו והיא נשכה את שפתיה בכוח.
טרוי רק הביט בלאק. הוא היה סקרן לגביו ובחן אותו כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיו.
הלוואי ויכל לקרוא את מחשבותיו. הבן אדם לא שפוי, אבל יש משהו .. מוזר.
זה נראה לטרוי הגיוני להכניס דברים יבשים ומגעילים לנוסחה כימית מרושעת,
אבל 'לב של גיבור'??
הוא לקח את סנדאק כמשוגע-גאון אך לא כסדיסט-חולה.. למרות ששנא אותו על כל העוול שגרם לו מילדותו, שלקח ממנו את הוריו, לקח ממנו את אליקס. כשהבין שלא היתה שייכת לו מלכתחילה...
ועדיין הסיפור של הגבר מולו נראה לו מאוד מעורפל.
למרות זאת, טרוי המשיך להקשיב ולספוג מידע כמה שיותר.
להבין מה נבל כמו סנדאק רוצה ולחשוב על דרך שאיתה יוכל להוציא אותם מכאן - הם הדברים היחידים שאיתם הוא יוכל להשתמש כדי להמשיך את העלילה.
אז מה המטרה לכל זה?
לאק פתח את אחת מהמגירות, שלף ממנה מתכת נוצצת - שהתבררה כסכין מנתחים - והתקרב אל אדם. "כמה כואב זה יהיה לך, ג'ולייט? כשהמתכת הקרה תכנס אל ליבו של הבן האהוב שלך? בזמן שהלב שלו מאבד איזון, דופק במהירות, נקרע, מדמם ונעקר מגופו כמו חיה ניצודה?"
הוא הסתובב והפנה את הסכין אל ג'ולייט "למה שתבכי בגלל אדם, ג'ולייט?"
בצעדים גדולים ושקטים לאק התקרב אליה. הדמעות לא הפסיקו לרדת במורד לחייה, מבטה היה כל כך כאוב, כאילו לאק כבר תקע את הסכין אך עמוק בתוך ליבה.
"למה כל כך חשוב לך שהוא יישאר בחיים?" הוא התכופף אל פניה והיא הרכינה את ראשה, מסתירה את עיניה. "את חוששת שאני לא אצליח להבין את ההרגשה הזו? שאני חסר רגשות לחלוטין?"
ג'ולייט גיחחה, "בטח שאתה מכיר את ההרגשה. הרי אתה הרגשת כלפיי ככה פעם."
לאק חייך חיוך קטן. "נכון. הרגשתי. ומה איתך? האם את אוהבת את אדם? האם את מוכנה להקריב את חייך למענו? את חיי אהובך? את חיי ביתך הקטנה?"
"אני אוהבת את אדם כי הוא הבן שלי. הוא תמיד יהיה הבן שלי. לא משנה מי יחליט לחטוף אותו או להכריז עליו בעלות. אדם שייך לנו ואנחנו אוהבים אותו כי הוא משפחה." היא הרימה את ראשה בחדות כמי שבאה להצהיר ולאק הבריש בעדינות מפתיעה את הדמעה שנפלה מעיניה באותו הרגע.
ג'ולייט נרתעה שניה אחר כך אבל לאק כבר רכן אחורנית והבעתו השתנתה למחזה נוראי למראה.
לאק חייך בהבנה ועיניו הפכו לרכות. הוא נאנח בהקלה כלשהי. "תודה"
הוא ניגש בחזרה לכל הכלים שהונחו מראש על השולחן ונתן לדמעה שאסף מלחיה ליפול אל תוך הצנצנת.
"מה עשית?" שאלה ג'ולייט.
"את רואה, ג'ולייט, בזמן שאת נתת לאיש מולך להפוך למפלצת, את התעלמת מהתמונה הכוללת." הוא הרים את עיניו להביט בה בשעה שראשו מורכן, "לא יכולת לתת מקום למחשבה שכוונותיי נובעות מאור פנימי" לאק הרים מקל מתכתי קטן בידו בלי להסיר את עיניו ממנה "וכמו שאת אמרת - אהבה."
ג'ולייט עצרה מלהיאבק והיתה שקטה באופן לא ברור.
טרוי, שעד כה צפה בנעשה בשקט, לחש, "שיחקת ברגשות שלה.."
לאק, שלא שמע אותו, ערבב את התכולה בכוס הזכוכית עם המקלון המתכתי, הביט באדם במבט שדמה לתקווה ואמר, "אדם הוא ההזדמנות האחרונה שלי לעשות מה שצריך להיעשות. אם לא עכשיו.." הוא נשף החוצה ברעד.
את הסכין שאחז, הוא התפיס בין שיניו, משך את שרוולו הימני של החלוק כלפיי מעלה ונעזר בידו המתכתית לקפל אותו כמו שצריך .
הוא תפס את הסכין בחזרה ביד שמאל והעביר את עיניו מג'ולייט אל טרוי בחיוך.
"מה אתה-" לאק קטע את דבריה של ג'ולייט עם צליל החיתוך מהיר שביצע בכף ידו הבריאה. החתך היה נקי, מהיר וחלק, ופס דם עלה לאט.
טרוי שונא לראות דם. בגלל זה הוא תמיד העדיף לשבת בצד השני של המסך.
בשעה שסנדאק טפטף מדמו לתוך אותה התכולה טרוי עצם את עיניו וניסה להפעיל את התאים במוחו שנרדמו. תחשוב! אמר לעצמו.
טרוי העביר את המידע לאליקס על מיקומה של ג'ולייט .. האם המידע הספיק להגיע אל סאם לפני שסנדאק ניתק את הקשר? האם רדאר תגיע בזמן?
"אתה חושב טרוי? אני שומע אותך חושב, אם זה אפשרי.." לאק חייך והשאיר את ידו החתוכה פתוחה בעוד שהוא מסתובב על עקביו והולך לכיוון הדלת. "או שזה לא אתה.."
צעדי מגפיו המהמו בחדר הגדול בזמן התקרבותו אל הדלת הגדולה שממנה הוא נכנס,
לאק ניצב מול הדלת, בגופו הוא נעמד בפנים אליהם וידו המכנית הורידה את הידית בכוח ומשכה אותה אליו.
הדלת נפתחה בחריקה כבדה.
####
המשך יבוא! אמן בקרוב!
YOU ARE READING
מאחורי המסכה / behind the mask
Teen Fictionאולי אתם מכירים את מרינט ואדריאן.. את הסיפור הלא גמור שלהם שעורר עצבים בכולנו.. מאסטר פו - שומר המופלאים (נכון לשנת 2020) עשה טיול קצר לארצות הברית כדי לחפש נער או נערה מתאימים לאחוז בְּמופלא. ואז הוא הגיע לברוקלין. ;הספר מספר על חייהם של שני נערים...
