מאחורי המסכה / behind the mask

33

ג׳ולייט -

המקום היה חשוך. היא היתה מסוחררת כאילו סיממו אותה אבל הרגישה שזה חולף אט אט.

הדבר הראשון שראתה היה המון מסמרים מפוזרים על רצפה מאובקת.

הנשימות שלה היו כבדות אבל היא נאבקה להשאר ערנית.

אירועי הלילה שהיה רצו בטישטוש בתודעתה והיא נזכרה בעיניו של אדם שהביט בה לפני שהרובוט הכניס אותה לתרדמת.
זה הכניס בה מספיק אדרנלין להזדקף על כיסא שישבה עליו.

כמה זמן היא נמצאת פה??

ידיה היו קשורות מאחורי הכיסא ועיניה מתרוצצות ברחבי החדר.

זה נראה לה מחסן רחב. היה לו מילוט יחיד דרך דלת פינתית מברזל. מנורה התלויה מהתקרה, הבהבה כל 10 שניות והוכיחה לה שאכן המקום נטול חלונות.

הכיסא שישבה עליו היה ממתכת כך שלא תוכל לשבור אותו בנפילה לאחור והאזיקונים לחצו לה על הורידים.

השמלה הלבנה, שעלתה לה יותר מדי כסף, עכשיו היתה מלוכלכת בכתמים שחורים ושיערה החום גלש על פניה בסרבול.

היא שתקה כמה רגעים כדי לייצב את דפיקות ליבה וכי חשבה ששמעה דפיקות מחוץ לחדר הגדול שבו היא כלואה.

ואכן נשמעו דפיקות.

מישהו הלם מבחוץ בחוזקה בדלת הברזל.

ג׳ולייט לא ידעה למה לצפות אך לפני שהצליחה לסדר את מחשבותיה, הדלת נדחפה אל הקיר מאחוריה ונפתחה ברעם.

אבק כיסה את הכניסה וריח חריכה עלה באויר.

הדמות השתעלה ונכנסה עם נשק ביד. לא. לא נשק. היא לא ידעה מה זה. אבל היתה בטוחה שזה מה שגרם לריח המעושן.

"מי אתה?" שאלה בשקט וקולה הדהד בין הקירות.

"אני באתי להציל אותך" ענה גבר. הגבר היה נמוך יותר משחשבה ואז הבינה שמדובר בכלל בנער.

הנער לבש סוודר שחור, מכנסיים מקופלות מהעל לרגלו וכובע צמר על ראשו.
הוא רץ אליה והיא הרגישה שמשהו לא בסדר. "עצור!" צעקה אליו.

הנער עצר. סרק את הרצפה, הקירות והתקרה בעיניו הכחולות. ואז המשיך להתקדם. אבל בצעדים גדולים יותר.

הרצפה היתה נראת לה חלקה אבל היתה בטוחה בטריליון אחוזים שהחוטף הניח בקרבתה מוקשים אבל לא ידעה בדיוק איפה.

היה נראה שהנער כן.

הוא הלך בתבנית והוביל את עצמו עד לכיסא שבו ישבה. "הגעתי. אני אוציא אותך מהר."

"אתה מוכר לי" אמרה לו. בוחנת אותו בזמן שהתחיל לחתוך עם אולר את האזיקונים. "למה אתה מוכר לי?"

"זה לא חשוב עכשיו.. שיחות נפש נערוך אחר כך"

הוא שחרר את ידיה והיא קמה והתמתחה.

"עכשיו את צריכה לעקוב אחריי."

הוא התכוון לדרוך על הנקודה הראשונה כשבדיוק צעדו לתוך החדר עשרה אנדרואידים בחליפות שחורות כמו האחד שחטף אותה באותו ערב. אחד אחרי השני הם הגיעו בצעדים כבדים. כמו חיילים טרוריסטים.

"אתם צריכים להגיד - זה היה קל מדי , לא?"

קול מוכר מהעבר נשמע מתוך אחד הרובוטים.

"מי אתה??" צעקה אליו ג׳ולייט.

"רק חבל שהבנתם את זה מאוחר מדי."

שני רובוטים שלפו רובים וכיוונו אליהם.

הנער התכוון לעמוד לפניה אבל היא לקחה צעד קטן קדימה לפניו. "אין צורך להשתמש באלימות." אמרה בקול מתון.

"תהנו בשהותכם יחד." אמר הקול שעכשיו הבינה שהיה הקלטה.

היא החזיקה את נשימתה בזמן שהאנדרואידים לחצו על ההדק.

צרור יריות והרעש היה נוראי אבל הוא פסק במהירות ובמקום קול היריות אוזניה בקעו מרעש נורא אחר.

המוקשים הופעלו והיא הרגישה שהיא נמצאת באמצע שדה קרב. היא תפסה את הנער והגנה עליו בגופה.

הפיצוצים לא פסקו ואט אט היא הרגישה שהיא מתחילה לאבד את ההכרה.

לא עכשיו..

עולמה חשך.

ניק

#####

שבת שלום🤗
תגובות למטה👇🏽👇🏽👇🏽👇🏽
"אשת חייל מי ימצא"