נ.מ זיו:
צליל הטלפון הדהד, זה עצבן אותי. שתיתי עוד לגימה מהוויסקי הקר עדיין מחכה שאבא שלי יענה. "כן, זיו." הוא ענה . "אני צריך לשאול אותך משהו, זה בקשר לאמי.. יותר נכון למשפחה שלה." הקול שלי היה נקושה למרות שבליבי היססתי. פחדתי לשמוע אמת שלא רציתי, אמת שפחדתי ממנה יותר ממוות.
הניחוש כבר היה בראשי, אך הוא היה כל כך לא בסדר שדמי קפא ככשמעתי אותו מדבר שוב.
"בדקתי לך, היו האבא והאמא שאותם הרגת. והייתה תינוקת קטנה אמיליה, וגם.. נערה בשם סולינה" הלב שלי עצר. סולינה? סולינה? אמיליה? אמי זאת אמיליה? וסול... זאת זאת סולינה.
הייתה עוד נערה, הייתה עוד מישהי. לא ידעתי לא ידעתי. הכוס וויסקי שהחזקתי בידי התנפצה על הקיר כמו ליבי. מה אני עושה עכשיו? זה אני זה שרצחתי את משפחתה. אני זה שאחראי על השדים שלה, על כאבה. ואמי.. אמי שלי, היא לא יודעת כלום. לא על מה שקרה למשפחתה, לא על אחותה. כלום.
זעמתי כל כך, על החוסר ידיעה, על הטמטום שלי שאיך לא גילית את זה לפני? היו כל כך הרבה תמרורי אזהרה ואני לא ראיתי את זה.
סול תשנא אותי, וכנראה שגם אמי. לא יכולתי שהם יתרחקו ממני, לא יכולתי לאפשר את זה. לא אמי ולא סול.
אני לא יכול לספר להן, אני לא יכול שהן ישנאו אותי ויתרחקו ממני. אני לא ידעתי מזה עד עכשיו, ואת הסוד הזה אקח איתי לקבר.
נ.מ סול-
אני שונאת את זה, להיות חולה. כשהגוף מרגיש חלש וחולה, והנשימה מלאה בחיידקים. והראש כואב וחם לי בכל מקום בגופי.
שלחתי הודעה שלא הגיע היום לעבודה, ניסיתי לקום מהמיטה ולהכין תה אבל אני חולה מכדי לקום מהמיטה. הטלפון שלי צלצל, "היי , ריבר" חייכתי ישר, לשמוע את קולו הקל על ליבי. "היי, מה שלומך?" השתעלתי מעט. "אוואו, את נשמעת ממש חולה. הכל בסדר?" חייכתי למשמע דאגתו.
"כן, כנראה קיבלתי וירוס מזעזע" ניסיתי להקליל. "בסדר, אני בדרך אלייך." הלב שלי נסק לגבהים "מה-" התחלתי להגיד אבל הוא ניתק כבר.
כעבור רבע שעה זיו נחת בביתי עם שקיות ומצרכים. "מה זה כל זה?" שאלתי בחיוך כשאני שוכבת על הספה בסלון. הוא חייך וניגש לנשק את ראשי , "החלטתי לקחת קצת חופש ולשחק איתך ברופא וחולה" הוא קרץ לי ואני ציחקקתי. הוא פשט את חולצתו ותשוקתי אליו נמשכה כמו דבורה אל צוף. הוא קלט את מבטי וחייך בערמומיות "תפתחי פה.." נחרתי בצחוק , הוא צחק והרים את השקיות למטבח.
שמעתי קרקושים מהמטבח שהתחילו להלחיץ אותי מעט, רגע...זיו יודע לבשל? "זיו הכל בסדר שם?" שמעו בברור את הלחץ בקולי. "הכל מדהים" הוא השיב, לא האמנתי לו. "אתה לא שורף לי את המטבח נכון? אין לי כסף לשלם לשיפוצים אחר כך." הוא צחק מהשאלה שלי. "אל תדאגי לא שורף כלום. וגם אם כן אני מעדיף שתגורי אצלי בלי לשלם." רגע מה? זה היה הרגע... הוא הציע שאני אגור איתו?
YOU ARE READING
מי אתה?(ספר שני)
Romanceקוראים לי זיו ברקת, אני שחצן יהיר מעצבן סטציונר ומאפיונר מדרגה ראשונה.. אני לא בוחר איך לחיות, החיים בוחרים לי איך לחיות אותם,ואני לא מתלונן. לא חשבתי שאני אמצא את עצמי בגיל 27 עם ילדה מלאכית בת 7 עם קוקיות קטנות ועניים כחולות ענקיות.. וגומות שיכולו...
