מי אתה?(ספר שני)

פרק:21-למות מאשר לפגוע בך

(מומלץ לחזור לפרק 5 לפני קריאת הפרק כדי להבין יותר את הנאמר♡)

נ.מ סול-

החלמתי כמעט לגמרי, הגרון שלי עדיין כאב והאף שלי עדיין אדום מהצינון אבל חזרתי לעבוד כרגיל.
שתיתי מהנס קפה בעבודה כשמישהו נכנס לחנות, עידנדון חייך אליי, "היי, מה אתה עושה כאן?" אמרתי בברכה וניגשתי לחבק אותו. "באתי לבקר קצת, התגעגעתי." חייכתי ושאלתי אם הוא רוצה לשתות משהו, "לא תודה, שתיתי בדרך. האמת אני צריך לדבר איתך קצת." הנהנתי, "אני אשלח לבוסית שלי הודעה ונצא לבית קפה?" הוא הנהן בהסכמה. שלחתי לבוסית הודעה והיא אמרה שהיא בדרך להחליף אותי לשעה וחצי.

אחרי שהבוסית שלי הגיע עידן הסיע אותנו לבית קפה פינתי, נכנסנו והתיישבנו בחוץ להרגיש את הבריזה הקלה. מלצרית ניגשה אלינו עם תפריט אחרי שהזמנו עידן נראה קצת מהורהר.

"תקשיבי, אני לא רוצה להלחיץ אותך אבל אני צריך שתשמרי על פרופיל נמוך. הרוצח של ההורים שלך כנראה חוקר עלייך." עיניי נפערו, "אתה יודע מי זה?" שאלתי במתח, חשתי את ידיי רועדות. "תקשיבי, אני לא רוצה להכניס אותך ללחץ. ואני כן יודע מי זה ואני לא אגיד לך כי אני לא רוצה לסבך אותך בזה. אני פשוט אומר לך שכדאי שתשמרי על פרופיל נמוך בזמן הקרוב. "

לא האמנתי שזה מה שהוא אומר לי, לא האמנתי שהוא יודע מי הרס את חיי ולא אומר לי מי זה. הבן אדם הזה חי, הבן אדם הזה ימות. "אני רוצה לנקום" אמרתי בהחלטיות בזמן שהלב שלי דופק בחוזקה בחזי, "פיקיט את פזיזה. אני לא רוצה שתפגעי ולטובתך אני אומר שכדאי שלא תדעי. " לפני שהספקתי לדבר המלצרית הגישה לנו את מה שהזמנו והלכה.

התנשפתי , דמעות עמדו בעיניי. מי זה? מי עשה דבר נורא שכזה? מלא לרצוח את ההורים שלי אבל אחותי... אחותי הקטנה והתינוקת. למה? למה? למה?

"פיקיט, אני באמת מצטער." עידן אמר וליטף את ידי בעידוד. "נמאס לי כל כך, התחלתי לצאת עם מישהו ואני מאוהבת בו והוא בי. הכל היה נראה לי מושלם... אני לא יכולה לחיות בשלום כשהרוצח של משפחתי מסתובב בחופשיות וחי את חיו המלאים והטובים. הוא חי את החיים שהמשפחה שלי אמורה לחיות, לא הוא!" ניסיתי שלא לבכות אבל הדמעות כבר זלגו בשיירות על לחיי האדומות .

"אני יודע, ואני מצטער אין לי ברירה אני עושה את זה כדי להגן עלייך. תאמיני לי. אני חייב ללכת עכשיו," הוא קם ממקומו חיבק אותי והלך מבית הקפה. נשארתי עם כוס תה וקוראסון על השולחן כשדמעות מלכלכות את שדה ראייתי.

המלצרית ניגשה אליי שוב , "היי, הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה ועיניה החומות התכווצו. "אני יכולה לקבל חשבון, בבקשה?" זה כל מה שהגבתי, היא הנהנה והלכה.

הכבדות הכאיבה לגופי. אני חייבת מקום מפלט. שילמתי ויצאתי מבית הקפה בזמן שאני מתקשרת לזיו. אחרי הצלצול השלישי הוא ענה, "יפה שלי, הכל טוב?" הוא ענה, חייכתי למשמע קולו ומחיתי את הדמעות מפניי. "כן, יש לך זמן פנוי?" שאלתי בתקווה שהוא יענה בחיוב. "בשבילך תמיד יש." הוא ענה וגרם ללב שלי לפרפר.