מי אתה?(ספר שני)

פרק:25-הרוצח של הלב שלי

זיו ברקת.

הדמעות בעיניים שלי טשטשו את ראייתי, השם שלו על המסך - זיו ברקת. אני לא יכולה לנשום.
קרסתי על רצפת האמבטיה בעוד גבי שעון על הדלת. הדמעות שרפו את עיניי והלב שלי מנופץ לרסיסים על רצפת האמבטיה בביתו. הרוצח... הרוצח.... לא לא לא לא. בבקשה לא.
ייפחה צורמנית בוקעת מפי, אני לא מסוגלת לנשום.
הוא רצח אותם ,הוא רצח אותם ,הוא רצח אותי. אני מייללת בבכי וידיי מכסות את פי בניסיון להשתיק את רעשי הלב המתנפץ שלי.
מה הוא עשה? למה?
אני חייבת לצאת מפה.

קמתי על רגליים רועדות מכבה את הטלפון שלי. פתחתי את הדלת בזהירות והורדתי את נעלי העקב שלא ישמיעו רעש. אני יוצאת בזהירות והולכת עד סוף המסדרון עד שאני רואה חדר כלשהו. אני פותחת את החלון ששם ומטפסת בזהירות. אני יורדת אל המרפסת של הבריכה ובזהירות מתגנבת אל השער הגדול שפתוח במעט, אני יוצאת ממנו ורצה במורד הרחוב. אני לא יכולה להישאר שם.

מונית מצפצפת לי ואני נכנסת, שאר הנסיעה עברה בבכי הכאוב שלי, הנהג אפילו לא התייחס. לעזאזל לעזאזל! למה? למה הוא עשה לי את זה? אני אהבתי אותו כל כך, הייתי  מוכנה למות בשבילו. הנהג מוריד אותי בביתי . אני נכנסת ונועלת את הבית מורידה בגדים ונכנסת למקלחת , מרוסקת.

נ.מ זיו-

עבר די זמן מאז שסול נכנסה לשירותים. אני קם מהשולחן והולך לעבר השירותים דופק על הדלת.. אחת.. שתיים.... שלוש.. ״סול?״ אין קול ואין עונה. אני דופק שוב אבל אין תגובה. טעמה המריר של ההרגשה הרעה מתגנבת אליי. ״סול? אני פותח את הדלת.״ פתחתי. ואין אף אחת. אני מסתכל סביבי ולא מבין. אני מתקשר שוב ושוב אבל אין מענה. אני יוצא אל המרפסת ומחפש אותה, אולי היא יצאה לנשום אוויר? אבל כלום. היא לא כאן. היא לא איתי.

אני מתקשר בלי סוף. לעזאזל לעזאזל לא. בבקשה לא. אני נכנס לאוטו מנסה להכחיש את המצב כי אין סיכוי.. היא לא עוזבת אותי בחיים. אני נוסע לביתה , הדפיקןת שלי על דלתה היו חזקות אני בטוח שבאיזשהו שלב אחד השכנים יזמין משטרה. לא פאקינג אכפת לי.
״סול!״ אני קורא שוב, כבר רבע שעה שהיא לא פותחת. ״סול בבקשה.״ היא יודעת, איך היא גילתה? איך? איך? אני נוהם ודופק שוב. היא עדיין לא פותחת. אני שם את הידיים על הראש ומחליק על דלתה עד שהתחת המסכן שלי פוגע ברצפה, דמעות מציפות את עיניי, אני לא יכול לאבד אותה... לא את הדבר הכי טוב בחיים שלי לא אותה.

״אני לא יודע מה את חושבת עכשיו, לא יודע למה ברחת. רק אל תעזבי אותי בבקשה. תני לי להסביר אני אתקן הכל, אני מתחנן יפה שלי רק תפתחי את הדלת.״ אף פעם לא התחננתי, גם כשהצמידו לי אקדח לראש רק חייכתי ואיתגרתי באותו גופה לעתיד. אבל בשבילה.... אמות ואחיה למענה אז להתחנן זה חלק מזה. ״סול, תתני לי להיכנס. אני לא צוחק אני אשבור את הדלת המזויינת את לא יכולה לעזוב אותי .״ לא מעניין אותי שהשכנים שומעים לא מעניין אותי שזה נשמע מאיים. אני לא יכול לחיות בלעדיה.