החיים שאחרי הבגידה

פרק 11

התקדמתי במהירות אל עבר הדלת והנחתי את ידי על הידית כדי לפתוח אותה.
רגע לפני שפתחתי את הדלת, עצרתי. עמדתי שם ושמעתי את אמיר ממרר בבכי.
נקרעתי בין הדילמה האם לחזור אחורה ולהיות אנושית, או להיות חזקת אופי, להתעלם ממנו ולהשאיר אותו ככה שבור לב, כי זה בדיוק מה שהוא עשה לי.
לא הצלחתי להתעלם מהבכי שלו. עזבתי את הידית, הסתובבתי, וחזרתי אליו.
כשחזרתי אחורה, ראיתי את אמיר שוכב על המיטה במגבת כשעיניו עצומות,
בוכה, ולגמרי במצב הכי גרוע שראיתי אותו אי פעם. הבטתי בו ופשוט שתקתי.
אמיר, שכנראה שמע את הצעדים שלי, פקח את עיניו והתרומם.

״זאת באמת את?״, הוא שאל ושפשף את עיניו, והתיישבתי לידו על המיטה.
״זאת באמת אני״, עניתי. ״למה חזרת?״, הוא שאל בסקרנות והתקרב אליי.
לא הייתה לי תשובה לשאלה שלו. אין לי שום הסבר הגיוני לאיך ובעיקר למה
חזרתי אחרי כל מה שהוא עשה לי. ״יש לך לב זהב עד כדי כך?״, אמיר אמר
לי וחייך. ישבתי בצידו הימני, והוא הסתכל עליי, אך אני לא הסתכלתי עליו.
שתקתי. ״חזרת בשביל לשתוק?״, אמיר שאל אותי והמשיך להסתכל עליי.
״לא״, עניתי. ״אני לא יודעת למה חזרתי״. אמיר הניח את ידו על הירך שלי, והפניתי את מבטי אליו. מצאתי את עצמי שוב מביטה עמוקות בעיניו החומות,
הגדולות, אותן עיניים שהבטתי בהן בכל הרגעים המאושרים ביותר בחיי.

״אני יודע למה חזרת״, הוא אמר לי כשהביט בעיניי והניח את ידו על החזה
השמאלי שלי, איפה שהלב שלי נמצא. עם ידו השנייה הוא ליטף את שיערי.
״כי אני עדיין נמצא שם״, הוא אמר בביטחון, ואני לא הכחשתי את מילותיו. פשוט שתקתי ונתתי לו להתקרב עוד.״אני טועה?״, הוא שאל. ״אתה טועה״, עניתי, ״אתה טועה מאוד״, אמרתי, אבל אמיר, שמכיר אותי יותר טוב מכולם,
ידע שלא אמרתי דברי אמת. ״אני אוהב אותך מאוד״, הוא לחש, והתחיל לנשק
את צווארי בעדינות. שוב שתקתי ולא התנגדתי. זה הרגיש חזק ממני הפעם.
אמנם עצמתי את עיניי, אך עדיין הרגשתי את המתח שהיה בינינו באותם רגעים.
רגעים של חולשה שלי. אמיר נישק אותי, ואני הרגשתי כל כך רע עם עצמי.
הרגשתי שאני בוגדת בעצמי, שאני חלשת אופי. קשה לשנוא כל כך את הגבר
שעד אתמול אהבת עד כלות נשמתך, בעיקר כי אהבה לא נעלמת ברגע.

״לא!״, אמרתי לו אחרי שהזזתי אותו ממני, ״אמיר לא, אני לא יכולה״.
״למה?״, הוא שאל, ״את עדיין אשתי, ואם תרצי, תשארי לנצח אשתי״.
״אל תעשה לי את זה שוב״, ביקשתי וקמתי מהמיטה, ״זאת טעות״.
״תראי״, הוא אמר תוך כדי שקם גם הוא ונעמד מולי, ״אני מוכן לפתוח דף
חדש ולבן, אם תרצי״. סירבתי עם ראשי. ״לא!״, צעקתי עליו, ״פשוט לא״.
״אל תיגע בי ככה שוב״, ביקשתי, ״אנחנו כבר לא במצב הזה, אמיר״.
נמנעתי מלהסתכל על אמיר אחרי הדברים שאמרתי, אז הסתכלתי על עצמי במראה שממולי, סידרתי את שיערי וניגבתי את שפתיי עם היד בגלל הנשיקה.
״תפסיק כבר לנצל את המצב הכי רגיש שלי בשביל האינטרסים שלך״,
ביקשתי. ״עשיתי טעות ואני רוצה לתקן, זה הכל. אני אוהב אותך,דנה״.
הסתובבתי אל אמיר, הבטתי בעיניו וביקשתי, ״אם אתה אוהב אותי..״,
״אוהב מאוד״, הוא ענה עוד מלפני שהצלחתי להגיד את המשפט במלואו,
״אז תתן לי ללכת. להיות איתך זאת טעות בשבילי״, אמרתי בנחישות.
״את לא אוהבת אותי?״, אמיר שאל אותי בעצב. ״אני אוהבת, לעזאזל!״,
עניתי. ״והלוואי שלא הייתי אוהבת! אני לא רוצה לאהוב אותך יותר. בגדת בי, באמון שלי, במשפחה שלי! אני ואתה לעולם לא נהיה יחד שוב״, אמרתי, הסתובבתי, ויצאתי מהחדר כמו סערה.