החיים שאחרי הבגידה

פרק 30

המשפחה שלי עברה את כל הטלטלות הכי נוראיות וקשות שמשפחה יכולה לעבור.
הבגידה והנטישה של אבא שלי, ההצטרפות של אדם אל המשפחה והמוות של עדי.
אם האמנתי שלא קיימת טלטלה שלא חווינו, החזרה של אבא שלי הוכיחה לי שיש.
חשבתי שהאסון הכי גדול שקרה לנו זה שאבא עזב, אבל החזרה שלו נוראית יותר.

במשך שלושים השנים האחרונות לא הפסקתי לדמיין את הרגע בו אבא שלי יחזור,
אך מעולם לא העלתי בדעתי שאני אגלה שהוא עומד לעזוב אותנו שוב מהר כל כך.
העזיבה שלו כבר פירקה את העולמות שלי ושל המשפחה שלי לפני שלושים שנים,
אז אני לא ארשה לעצמי להיקשר אליו מחדש ולהתמודד עם העזיבה שלו עוד פעם.

כשאבא שלי הוציא מפיו את צמד המילים ׳אני גוסס׳, הרגשתי שדוקרים אותי בלב.
הרגשתי כאילו הגורל נהנה להתעלל בי, כאילו אבא שלי חזר בשביל להכאיב שוב.
עם כמה אני כועסת על אבא שלי, זה היה עצוב מאוד עבורי לשמוע על המצב שלו.
האבא החזק, השרירי והחסון שזכרתי כילדה, התחלף באבא חלש שאני לא מכירה.

השפלתי את מבטי אל הרצפה ולא הצלחתי להוציא מילה מפי במשך דקות ארוכות.
״דנה, את לא תגידי לי כלום?״, אבא שלי שאל אותי עם מבט חסר אונים בעיניו.
״אין לי מה להגיד לך, אתה גם ככה מת מבחינתי ממזמן״, אמרתי לו בקרירות.
ניסיתי להישאר אדישה ולא לרחם על הגבר שהוא הסיבה לרוב הצרות בחיים שלי.

אבא שלי הביט בי בכאב ולא הצלחתי להתרכז בכלום מלבד המטלית שהוא החזיק.
המטלית המלאה בדם שהוא אחז בידו היא הדבר הכי דוחה ומפחיד שראיתי בחיים.
״בבקשה אל תגידי דבר כזה״, אבא שלי ביקש ממני וניסה להניח את ידיו על ידי.
״שלא תעז לנסות בכלל לגעת בי״, אמרתי לו בתקיפות וזזתי לפני שהוא הספיק.

הרגשתי את סערת הרגשות שהתחוללה בלב שלי נהפכת לסוערת יותר בכל שניה.
״דנה, תירגעי״, אבא שלי ביקש ממני עם מבט דואג בעיניו והשתעל שוב בחוזקה.
״אל תגיד לי להרגע!״, צעקתי עליו וכולם מסביבנו הפנו אל עברינו את מבטיהם,
״אתה צץ פתאום אחרי שלושים שנים שלא ראיתי אותך ומספר לי דבר כזה״.

מרוב שכעסתי על מה שאבא שלי סיפר, לא היה אכפת לי בכלל שמסתכלים עלינו.
״אתה לא יכול לצוץ אחרי כל השנים האלה ולחשוב שאתה עדיין אבא שלי״,
אמרתי בכעס. הוא לא יכול לבוא ולספר לי שהוא גוסס כאילו אני עדיין הבת שלו.
״סליחה, לא ככה אבא מתנהג״, אמרתי לו כשקולי רעד ודמעות מילאו את עיניי.

״הייתי בחור צעיר וטיפש, דנה״, אבא שלי אמר לי עם הבעה מתייסרת על פניו,
״חשבתי באותה התקופה שהחיים שלכם יהיו טובים יותר בלעדיי״, הוא סיפר.
״באיזו זכות החלטת בשבילנו שהחיים שלנו יהיו טובים יותר ככה?״, שאלתי.
אבא שלי לא הצליח להסתכל עליי מרוב שהתבייש ממני, והשפיל את מבטו למטה.