פרק 35 ואחרון

2K 121 79
                                    

אלכסנדר גרהאם בל אמר שכאשר דלת אחת של אושר נסגרת דלת אחרת נפתחת,
אך לעיתים קרובות אנחנו מסתכלים רק על הדלת שנסגרה ולא על הדלת שנפתחה.
לאחר הבגידה הקשה שחוויתי סגרתי לאהבה את הדלת באמצעות עשרות מנעולים,
וכשאביב הגיע הוא הצליח להסיר את כל המנעולים מהנפש שלי ולפתוח את הדלת.

נכון שחיי הנישואין שלי ושל אמיר ניראו חיים מושלמים ומעוררי קנאה כלפי חוץ,
אך מן תחושה צורמת שמשהו חסר ביחסים ביני ובינו כל הזמן רדפה אותי מבפנים.
הזוגיות הזאת הייתה כמו פאזל שחסר לו חלק קטנטן ואחרון בשביל להיות מושלם,
וכשהתחלתי את החיים שאחרי הבגידה גיליתי שאמון הוא החלק שהיה חסר בעצם.

חלפה שנה מאז הרגע בו אביב ואני עמדנו יחד מתחת לחופה והפכנו מזוג למשפחה,
שנה שלמה שאני מתעוררת לצידו של אהבת חיי ומודה על כל רגע לידו בכל בוקר.
אני נשואה למן גיבור על שאני מצליחה לאחוז את היד שלו בלב שלם ובאמון מלא,
ליחיד שמצליח לרפא את כל צלקות העבר שלי ולהשכיח כל כאב שהלב שלי חווה.

אנחנו לא חוגגים רק את יום הנישואין הראשון שלנו או את יום ההולדת שלי היום,
אלא גם את זה שאנחנו אוחזים אחד בידה של השנייה ומגשימים חלומות כבר שנה.
זאת זכות עבורי להיות זאת שבליבו של האיש הכי אדיב וטוב לב שהכרתי אי פעם,
שבכל פעם שאני מביטה בעיניו הטובות אני רואה את עצמי ואת הילדים שלי דרכן.

בגלל שאביב ואני עברנו ביחד עם הילדים לא מזמן לבית החדש שבנינו בתל אביב,
החלטנו לארח בו את המשפחות שלנו ולחגוג איתם את החגיגה הכפולה שלנו היום.
הבית הזה מאוד מיוחד עבורי מכיוון שהוא הפרויקט הראשון שלי בתור אדריכלית,
תיכננתי, הנדסתי ועיצבתי אותו מאפס למען המשפחה שלי במשך חודשים ארוכים.

ביקשנו מכל האורחים שיגיעו עם בגדים בהירים כמו הצבעים שבהם הבית מעוצב,
גם אני לבושה בשמלה לבנה וחגיגית ואביב ולביא לבושים בחליפה לבנה מתואמת.
הזמנתי שף מקצועי שיכין לאורחים ארוחה חגיגית וגם די-ג׳יי שירים את האווירה,
סידורים של פרחים ובלונים קישטו את כל הגינה והשולחן עמד ערוך מול הבריכה.

בזמן שאביב הלך לקנות מתנפחים ומשחקים לבריכה מהחנות שבסוף הרחוב שלנו,
נשענתי על אי המטבח ונשמתי לרווחה לאחר שסיימתי לארגן את הגינה בשלמותה.
״לביא מוכן״, שני הכריזה כשירדה איתו יחד במדרגות וחיוך נמרח על פניי ברגע.
הילד הזה הוא לגמרי נקודת התורפה שלי ובלי ספק הדבר שאני הכי אוהבת ביקום.

לביא רץ אליי מהמדרגות כשהוא לבוש בחליפת פשתן יפה ולבנה בדיוק כמו אביב.
״ילד שלי״, קראתי לו. פתחתי את זרועותיי, הוא התקרב אליי וחיבקתי אותו חזק.
״אתה חתיך ברמה שאני לא מסוגלת לעמוד בה״, אמרתי לו וגרמתי לו להסמיק.
אני לא מבינה איך חלפו שבע שנים מאז שילדתי אותו ואיך הוא הספיק לגדול ככה.

החיים שאחרי הבגידהWhere stories live. Discover now