החיים שאחרי הבגידה

פרק 19

ביקשתי מאמיר לקחת את לביא הביתה, וקבעתי עם אביב שניפגש מחר למרות
ההתעקשות הרבה שלו להישאר לצידי. אחרי שכולם הלכו, נשארתי עם אמא שלי
בבית החולים כדי לעבור את תהליך הפרידה מהתינוק שלי שלעולם לא אפגוש.
היא החזיקה את ידי לאורך כל התהליך הקשה הזה, ואני השתדלתי לא לבכות.

נסעתי הביתה עם אמא שלי אחרי היום הארוך והכואב שעברתי בבית החולים.
זאת אולי הנסיעה הכי שקטה שהייתה לי בכל חיי. אמא שלי לא ידעה מה לומר לי.
אני לא יכולה בכלל לתאר את הכאב הפיזי שחוויתי שם, וגם לא את הכאב הנפשי.
למרות שלא הייתי בטוחה אם אני רוצה בכלל את ההריון הזה, תחושת ריקנות
עצומה ממלאת עכשיו את ליבי. אני כבר לא בהריון, וזה מרגיש לי עצוב ומוזר.

אמא שלי עזרה לי לרדת מהרכב שלה, וליוותה אותי צעד אחר צעד אל הדלת.
כל הגוף שלי עדיין כאב מההפלה שעברתי, אז הייתי חייבת את העזרה הזאת.
אמא שלי דפקה בדלת, ושניות ספורות לאחר מכן הדלת נפתחה ובפתחה עמדו
שני, אמיר ולביא. ״אמא!״, לביא קרא לי, רץ אליי וחיבק אותי לפני שבכלל
נכנסתי הביתה. ״חיים שלי, התגעגעתי אליך״, אמרתי לו ונישקתי אותו בלחי.
״מתוק שלי״, אמא אמרה ללביא בחיוך, ״אמא שלך אפילו לא נכנסה הביתה״.

״הוא התגעגע אליי״, אמרתי לה ונישקתי אותו שוב בלחי, ״וגם אני אליו״.
אמא עזרה לי להיכנס הביתה לאט לאט, וביקשה משני שתביא לי לשתות מים.
אמא שלי ואמיר ליוו אותי אל הסלון. התיישבתי על הספה, והם התיישבו לידי.
״איך אתה מרגיש?״, שאלתי את לביא. ״בסדר. הרופא אמר שאני גיבור״,
הוא ענה ואני מיד חיבקתי אותו שוב. ״בטח! אתה הילד הכי גיבור בעולם״.
״אמא, את מרגישה בסדר?״, הוא שאל במבט עצוב, ״את נראית קצת עצובה״.
״אני בסדר גמור״, אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ, ״הנה, אני איתך, בבית שלנו״.

״אז אם את בסדר..״, לביא אמר בחיוך, ״אז בואי נשחק ביחד בחדר שלי״.
״חמוד שלי״, אמא שלי מיד אמרה לו, ״אמא שלך רק חזרה מבית החולים,
היא צריכה להתקלח ולאכול משהו, ואחרי זה תוכלו לשחק יחד, אוקיי?״.
״סבתא צודקת״, אמרתי לו וליטפתי את פניו, ״נשחק יחד אחרי שאתקלח״.
שני הביאה לי כוס מים קרים, ולקחה את לביא אל החדר שלו כדי להעסיק אותו.
״אני אלך להתקלח״, אמרתי לאמא ולאמיר, קמתי מהספה ושניהם קמו אחריי.