החיים שאחרי הבגידה

פרק 31

כשנודע לי על כך שאבא שלי והמאהבת שלו בחרו לקרוא לבן שלהם דווקא ליאב,
הייתי בטוחה שמדובר בבדיחה שמישהו מנסה להעביר עליי מרוב שזה היה אירוני.
הרגשתי שהם קראו לו בכוונה ׳לי-אב׳ בשביל להראות שאבא שלי בחר בו ולא בי.
אני יודעת שזה אולי נשמע קטנוני, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מעל זה.

ליאב נראה בדיוק כמו שאבא שלי היה נראה בילדות שלי ברמה שמכאיבה לי בלב,
יש להם את אותו מבנה הגוף הגדול ואת אותם תווי הפנים כאילו הם שכפול מדויק.
בכל רגע שבו הבטתי בעיניו של ליאב בזמן שהוא המתין שאני אושיט אליו את ידי,
הרגשתי כאילו זה אבא שלי שעמד מולי וחייך אליי כאילו לא עברו שלושים שנים.

עמדתי קפואה מול ליאב ולא הצלחתי להוריד ממנו את המבט שלי אפילו לא לרגע,
הייתי בהלם מכמה הוא דומה לאבא שלי ומזה ששניהם חושבים שאנחנו בני דודים.
״היי, אני דנה״, הצגתי את עצמי בפניו כשלחצנו ידיים וחייכתי אליו חיוך מזוייף.
הרשתי לעצמי להיות נחמדה אליהם בגלל שהם היחידים שיכולים לעזור לאח שלי.

הסתכלתי בעיניו של הבחור השני וראיתי בבירור את המבט הטהור של אחותי עדי.
״אני עומר״, הוא אמר לי עם חיוך על פניו, התקרב אליי והושיט את ידו אל עברי.
״נעים מאוד, אני דנה״, עניתי לו כשלחצתי את ידו וחייכתי חיוך מזוייף גם אליו.
כשעומר חייך אליי בחזרה החיוך שלו הזכיר לי את עדי אפילו יותר מהעיניים שלו.

בזמן ששלושתינו הצגנו את עצמנו, אבא שלי הסתכל עלינו מהצד וחייך חיוך רחב.
״את מוכרת לי מאוד, אני אפילו חושב שנפגשנו״, ליאב אמר לי וכמעט צחקתי.
״אני לא חושבת שנפגשנו״, אמרתי להם והרגשתי איך הלב שלי דופק במהירות,
״אם היינו נפגשים, לא הייתי שוכחת״. שניהם הסתכלו אחד על השני בו זמנית.

אחות ניגשה אלינו וביקשה שנבוא איתה בשביל להתחיל בהליך של תרומות הדם.
״אני אצטרף אליכם בעוד כמה דקות״, אמרתי לאחות, לליאב ולעומר בנחמדות.
האחות הובילה אותם אל החדר שבו תורמים דם, ואני נשארתי לדבר עם אבא שלי.
רציתי לברר איתו מה הוא סיפר לילדים שלו בשביל שאני לא אפיל אותנו בטעות.

התקרבתי אל אבא שלי והוא השפיל את מבטו כאילו ידע שאני עומדת לכעוס עליו.
״למה שיקרת להם? עכשיו אילצת גם אותי לשקר לשניהם״, אמרתי לו בכעס.
״לא יכולתי להפיל עליהם את זה ברגע אחד, אני מצטער״, הוא אמר והשתעל.
״אבל עליי הצלחת להפיל ברגע אחד את זה שאתה גוסס״, גלגלתי לו את עיניי.