החיים שאחרי הבגידה

פרק 26

היינו שלושה אחים, היחידים שיכולים להבין אחד את השנייה בעולם הקשוח הזה.
חלקנו יחד את אותו הגורל, את אותם הפצעים הכואבים ואת אותן חרדות הנטישה.
בגלל שאבא שלנו עזב אותנו ונאלצנו לגדול לבד, החלטנו להמציא הסכם בינינו.
לפני עשרים וחמש שנים המצאנו שבועה שייחודית לנו וקראנו לה ׳שבועת אהרון׳.

למרות השם המטעה, ׳שבועת אהרון׳ היא לא סיפור מהתנ״ך, אלא שבועת אחים.
אני זוכרת היטב את הערב הגשום שבו שלושתינו נשבענו כאילו זה קרה אתמול.
התחבאנו יחד מתחת למיטה שלי וקיווינו שהמטפלות לא ישימו לב שאנחנו ערים.
עם שלושה פנסים בידינו, שלושתינו הסתכלנו בעיניים אחד של השנייה ונשבענו.

נשבענו שלא משנה מה יקרה לנו, גם אם העולם כולו יתהפך, אנחנו נישאר יחד.
היינו בסך הכל ילדים קטנים וחסרי ישע שלא רוצים לחוות שוב את כאב הנטישה.
אני הייתי בת אחד-עשרה, עדי הייתה בת תשע ואדם היה בסך הכל ילד בן חמש.
׳אני נשבעת שתמיד נשאר יחד׳, נשבעתי לאדם ועדי וחייכתי, וגם הם נשבעו לי.

השבועה שלנו מעולם לא הופרה, עד היום הכואב שבו עדי החליטה לעזוב אותנו.
יותר משכאבנו את המוות שלה, אדם ואני כעסנו כי היא הפרה את השבועה שלנו.
לא הבנתי בכלל כמה היא סבלה אחרי שגילתה על הבגידה וכמה עצב היה בליבה.
במשך תקופה ארוכה כל מה שחשבתי עליו היה על עצמי, על למה היא עזבה אותי.

כשהזכרתי את השבועה שלנו ואת עדי, עיניו של אדם התמלאו פתאום בדמעות.
״עדי ידעה על זה?״, הוא שאל אותי כשהתקרב אליי וניגב את הדמעות מעיניו.
״רק אני״, עניתי לו והתקרבתי אליו. אדם פרץ בבכי, ונתתי לו לבכות על כתפי.
״אני מצטערת שהיית צריך לגלות את זה ככה״, אמרתי וליטפתי את שיערו.

אדם ואני התיישבנו יחד על ספסל מול החוף, והבטנו בנוף בשביל לדבר ברוגע.
״יש לי שאלה״, אדם אמר והפנה אליי את מבטו מהנוף, ואני הנהנתי עם ראשי.
״אמא שלי אי פעם חיפשה אותי? כלומר, האמא הביולוגית שלי״, הוא שאל.
לא ידעתי מה לענות, שתקתי ונשכתי את שפתיי. לא רציתי לשבור את ליבו יותר.

״אני בטוחה שהייתה לה סיבה מוצדקת״, עניתי לאדם והנחתי את ידי על ידו.
״זה אומר שאפילו היא לא רצתה אותי״, הוא אמר לי עם דמעות בעיניו וגיכך.
״אדם, תקשיב..״, ניסיתי לעודד אותו אבל הוא מיד התפרץ לדבריי וקטע אותי,
״מלי אהרון קיבלה אותי רק בשביל שלא יידעו על הבגידה״, הוא אמר בכעס.