פרק 12

2.1K 109 15
                                    

לעדנה, אמא של אמיר, תמיד היו חושים מיוחדים ותחושות בטן נכונות.
בפעם הראשונה שהגעתי אליהם הביתה, היא קראה אותי ממש כמו ספר פתוח.
בתחילת הקשר שלי ושל אמיר די פחדתי ממנה, כי היא שונה מכל מה שהכרתי,
אבל לימים הבנתי שזאת הייחודיות שלה, ונהגתי להקשיב לה ולדבר איתה המון.
אני זוכרת שהיא הצליחה להפנט אותי לגמרי ולגרום לי להקשיב לה במשך שעות.
מבלי להכיר אותי בכלל, היא ידעה לספר לי הרבה על האופי שלי ועל העבר שלי.
היא סיפרה לי על הקשר שלי עם אמא שלי, על הצלקות שהשאיר אבא שלי,
על איך השפיע עליי המוות של עדי ועל הקשר הקרוב שלי ושל אדם הקטן.

אני לעולם לא אשכח איך בערב שישי גשום אחד הגענו אליה לעשות קידוש,
וכשעזרתי לה למזוג את האוכל לכולם במטבח, היא הסתכלה עמוק אל תוך עיניי
ואמרה לי שלוש מילים ששינו את חיי לנצח. ׳דנה, את בהריון׳, ואני לא האמנתי.
לא האמנתי כי כבר שנה שלמה אני ואמיר ניסינו להיכנס להריון ללא הצלחה.
כששאלתי אותה איך היא יודעת, היא הסבירה ש׳רואים לך בעיניים׳.
כשהיא אמרה לי את זה, הצלחת שהייתה בידי נפלה על הרצפה והתנפצה כולה.
כבר באותו ערב קניתי בדיקת הריון, וגיליתי שהיא צדקה, ושאני בהריון.
כמה חודשים אחרי זה קיבלתי את מתנת חיי, אהבת חיי, הבן שלי לביא.

בגלל העבר העשיר והנסיון שלי עם ה׳נבואות׳ והתחושות של אמא של אמיר,
לא יכולתי להישאר אדישה למה שהיא אמרה. התקשרתי אל אביב וביקשתי
שיבוא בהקדם לקחת אותנו אל הרכב שלי, ובכל הנסיעה אל הרכב שלי רעדתי.
כשהגענו אל בית המלון בו הרכב שלי נשאר, נפרדתי מאביב לשלום עד לפעם
הבאה שניפגש, מחר. אמא שלי באה איתי הביתה כי הרכב שלה נמצא אצלי.
הייתי בלחץ נוראי ובלתי נסבל. עצרנו לקנות בדיקה בפארם, ונסענו הביתה מהר.

״נו, דנה!״, אמא שלי קראה לי ודפקה על דלת השירותים כשהייתי בתוכם.
פתחתי את הדלת כשאני אוחזת בידי הרועדת את הבדיקה שזה עתה עשיתי.
״נו״, אמא אמרה וניסתה להציץ בבדיקה, ״זה חיובי? זה שלילי? תדברי!״.
״אני לא יודעת״, עניתי לאמא שלי שכנראה הייתה לחוצה אפילו יותר ממני,
״הרגע עשיתי, ייקח לזה עשר דקות עד שתהיה תשובה סופית וברורה״.
״כבר הבהלת אותי!״, אמא אמרה ונאנחה. ״איך אני אמורה להעביר עכשיו
עשר דקות שלמות? אני אשתגע״, אמרתי והנחתי את הבדיקה על הכיור.

״מה אני אעשה אם הבדיקה תהיה חיובית?״, שאלתי את אמא שלי בדאגה.
״אני לא יודעת״, אמא ענתה, ״אני לא עומדת בקצב של האירועים האלה״.
״אוף, אלוהים״, נאנחתי בייאוש, ״אני לא יכולה להתמודד עם הלחץ הזה״.
לפתע נשמעו דפיקות מדלת הכניסה אל הבית בקומה למטה. ״שני!״, קראתי
בקול מהשירותים בחדר השינה שלי, ״תבדקי מי דופק בדלת״, ביקשתי ממנה.
שני פתחה את הדלת, ואמא שלי ואני ירדנו יחד במדרגות אל הקומה למטה.
לא רציתי להשאיר ככה את הבדיקה כשאני סקרנית עד מוות, אבל לא הייתה
לי ברירה אחרת. ליד הדלת הופיעו שתי מזוודות גדולות, אך איש לא היה לידן.
״של מי אלה?״, שאלתי את שני והיא חייכה והפנתה את מבטה לכיוון הסלון.

החיים שאחרי הבגידהWhere stories live. Discover now