החיים שאחרי הבגידה

פרק 17

כשהגענו אל בית החולים, הרופאים החליטו מיד שלביא צריך לעבור בדיקה.
הם אמרו שהוא צריך לעבור בדיקת אם-אר-איי, כדי לבדוק אם קיימת אצלו
בעיה רפואית שגרמה לו להתעלפות הזאת, או שזה היה משהו חד פעמי ונורמאלי.
אמיר ואני חיכינו מחוץ לחדר הבדיקה לא נינוחים, הסתובבנו סביב עצמנו בלחץ.
הרופאים לא נתנו לנו להיכנס עם לביא אל החדר, והרגשתי שאני משתגעת לגמרי.
הרגשתי איך הלב שלי דפק במהירות שיא, איך הראש שלי כואב מרוב דאגה,
ובעיקר איך הידיים והרגליים שלי רעדו ללא הפסקה. הייתי בפאניקה נוראית.

בגלל שיצאנו במהירות, לא הספקתי להביא איתי את התיק שלי או את הטלפון.
הטלפון שלי נשאר בבית ולא יכולתי להודיע לאמא שלי או לאביב שאני כאן.
התפללתי בכל ליבי שלביא יהיה בסדר ושתוצאות הבדיקה שלו יצאו תקינות.
ידעתי שאם חס וחלילה הילד שלי חולה, עם זה אני כבר לא אצליח להתמודד.
אמיר ואני לא הסתכלנו בכלל אחד על השנייה, היינו עצבניים ולחוצים מידי.
אני לא יודעת עד לאן היה מגיע הריב שלנו אם לביא לא היה מתעלף פתאום.

לפתע אחות יצאה מהחדר שבו לביא עבר את הבדיקה, ושנינו ניגשנו אליה מיד.
״הבן שלי בסדר?״, שאלתי אותה בלחץ, הרגשתי חלשה ומסוחררת מרוב לחץ.
״אל תדאגו, הכל בסדר״, האחות אמרה בחיוך ונשמתי נשימה עמוקה לרווחה.
״אז למה הוא התעלף?״, אמיר שאל, ופחדתי שהיא תגיד שזה בגלל שרבנו.
״הרופא אמר שהסיבה להתעלפות היא כנראה איזה לחץ גדול שהוא חווה״,
היא אמרה ואני ואמיר הסתכלנו יחד אחד על השנייה בו זמנית. הרגשתי מובכת.
״עוד מעט הבדיקה תסתיים ותוכלו להיכנס לראות אותו, החלמה מהירה״,
היא איחלה ונכנסה חזרה אל חדר הבדיקה. התיישבתי על ספסל ההמתנה שהיה
ליד הכניסה לחדר, ואמיר נשאר לעמוד. הוא נשען על הקיר והסתכל על התקרה.

גם אני וגם אמיר נמנענו מלהסתכל אחד על השנייה, דממה מוחלטת שררה בינינו.
בכל פעם שהסתכלתי עליו נזכרתי בדברים הקשים שהוא אמר לי בריב מקודם.
״נכון אמרת לי קודם..״, אמרתי לו והוא הפנה את מבטו מהתקרה אל כיווני,
״אמרת לי שכשהיית איתי הרגשת מושפל״. ״כן, אמרתי״, הוא ענה והנהן.
״באמת הרגשת ככה איתי?״, שאלתי בלב כבד. ״כן, באמת״, אמיר ענה לי.
״תמיד?״, שאלתי וקיוויתי שהוא יענה בשלילה, אך הוא ענה, ״כן, תמיד״.
השפלתי את מהותי ואת ראשי והשתתקתי. הרגשתי שוב את הלב שלי נשבר ומתרסק לגמרי, ודמעות התחילו לזלוג מעיניי מבלי שהצלחתי לשלוט בהן.