החיים שאחרי הבגידה

פרק 27

אני לא חושבת שקיימות מספיק מילים כדי שאוכל לתאר כמה אני אוהבת את אדם.
אני גם יודעת שלעולם לא אצליח להסביר כמה גדול החלק בלב שלי ששייך רק לו.
למרות שהוא אח שלי רק למחצה, אני נשבעת שאף פעם לא הבדלתי בינו ובין עדי.
תמיד אהבתי את שניהם באותה המידה בדיוק, אפילו שידעתי את האמת לגבי אדם.

אדם היה בן חודש כשאבא שלנו עזב, וההתעסקות בו עזרה לי להתמודד עם הכאב.
למרות שהייתי בסך הכל ילדה קטנה בת שש, הרגשתי שאני האמא האמיתית שלו.
מאז ומתמיד היה בינינו קשר חזק ומיוחד, אני היחידה שתמיד הצליחה להבין אותו.
כשהמטפלות שלנו חשבו שהוא בכה כי הוא רעב, אני הבנתי שהוא חיפש את אמא.

כשנכנסתי אל מחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים, ראיתי את אביב ורצתי אליו.
״אביב״, קראתי לו ופרצתי בבכי. אביב חיבק אותי בחוזקה, ובכיתי בין זרועותיו.
״בבקשה אל תבכי, אהובתי״, הוא לחש לי תוך כדי שליטף את שיערי בעדינות,
״אח שלך יהיה בסדר, אני מבטיח לך״, הוא אמר לי והצליח להרגיע אותי מעט.

״מה המצב שלו?״, שאלתי את אביב בדאגה וניגבתי את הדמעות שזלגו מעיניי.
״אני רק יודע שהוא נכנס לניתוח עכשיו״, הוא ענה לי וליטף את פניי בחמלה.
אני לא יכולה לתאר כמה כאבה לי התחושה שהרגשתי בלב שלי באותם הרגעים.
הרגשתי שהגוף שלי כאן עם אביב, אבל שהלב שלי נמצא בחדר הניתוח עם אדם.

התיישבתי על ספסל ההמתנה שנמצא מחוץ לחדר הניתוח, ואביב התיישב לידי גם.
״איפה אמא שלי ולביא?״, שאלתי אותו כשהסתכלתי מסביבי ולא ראיתי אותם.
״אמא שלך יצאה לנשום אוויר ולקחה את לביא איתה״, אביב ענה לי והנהנתי.
״דנה״, לפתע אמיר קרא לי כשנכנס אל מחלקת הטיפול הנמרץ גם הוא ורץ אליי.

״מה המצב של אדם?״, הוא שאל אותי, ואני שתקתי ונעצתי בו את מבטי הכועס.
הרגל הימנית שלי לא הפסיקה לרעוד מרוב לחץ, עד שאביב הניח עליה את כף ידו.
״למה את לא עונה על השאלה שלי?״, אמיר שאל אותי וגלגלתי אליו את עיניי.
״כי אתה הסיבה לזה שאח שלי עשה תאונה, אמיר״, עניתי לו והפה שלו נפער.

״תאמיני לי שלא העלתי בדעתי שזה מה שיקרה״, הוא אמר והשפיל את מבטו.
״אבל הנה, זה מה שקרה״, עניתי לו בדמעות. השפלתי את ראשי ופרצתי בבכי.
אביב חיבק אותי חזק וניסה להרגיע אותי, ואמיר התרחק מאיתנו ונשען על הקיר.
אמא שלי נכנסה במהירות אל המחלקה כרוח סערה כשהיא אוחזת בידו של לביא.