ריפוי אסור

פרק 3- מה שאת רוצה

חמישה ימים לאחר מכן:
הייתי בהלוויה של אמא, כמה חברים ועוד עשרה אנשים היו איתי שם, מורן ורם באו לכבד.
לא שמתי לב כל כך לסובבים אותי, בכיתי במשך חמישה ימים בלי הפסקה, ניסיתי לצרוב בזכרוני את כל הרגעים הטובים שחוויתי עם אמא, אני רוצה למחוק את האירועים האחרונים. תחושת אשמה משתלטת עליי בכל רגע נתון, מרגישה שיכולתי לעזור לה ולא היה לי איך.

•••

היום הגעתי לפנימיה, הנסיעה היתה ארוכה, מורן הסיעה אותי לשם ובדרך סיפרה לי בהתלהבות על המקום אך לא הצלחתי כל כך להקשיב. עייני ניסו להילחם במראות שחלפו על פניי. לא מגיע לי להנות מהנוף כשאמא לא פה איתי, חווה אותו גם, מה שלא זכתה לראות עד הרגע האחרון שלה על רצפת הבית.
כשהתחילה לדבר על רם התעוררתי מהמחשבות "לרם יש פנימייה גדולה לייד תל אביב שהוא הקים שהיה בן עשרים, שם הפנימייה מחולקת לשתיים עשרה קבוצות ובכל קבוצה יש ארבעה עשר ילדים עם זוג מדריכים" היא מספרת בהערצה "לאחר כמה שנים הוא החליט להקים את המקום הזה, ׳אורות׳, המקום הזה יותר קטן, הוא רצה לעשות אותו קצת אחר.
אני לא יודעת מה השיקולים שלו להחליט מי הוא מביא ולאיזה מהמקומות אבל אם הוא החליט שתגיעי לשם, הוא יודע״. היא מסבירה בחיוך ״רם בן אדם שלא מדבר הרבה, הוא לא יודע להראות רגשות. הוא בעיקר פועל במעשים שלנערים ולילדים שלו יהיה הכי טוב בהמשך החיים.״

כשהגעתי, אישה צעירה ונאה קיבלה את פניי במאור פנים. היא הציגה את עצמה כמאיה והבנתי שהיא המדריכה, היא הסבירה לי שאנחנו כאן משפחה של עשרים נערים ונערות. כולם בגילאים 18-14 , התחלנו בסיור בהובלתה.

המקום  הזכיר בית לכל דבר, מצד שמאל מהכניסה נצב מטבח שהיה בו הכל, היא הסבירה שיש תורנויות וכל יום זוג אחד מנקה, מבשל, כלים ועוד. לאחר מכן המשכנו לסלון, טלוויזיה ושלושה ספות מולה.

כשסיימנו עם הקומה הראשונה עלינו לקומת החדרים, חמישה חדרים סך הכל, חלק של בנים וחלק של בנות. ״וזהו כאן המיטה שלך, כרגע את עם נויה בחדר, היא עכשיו בחופש ותגיע בערב מחר. היא בגילך ומאד חמודה, אני בטוחה שתתחברו״ היא הבטיחה בחיוך ויצאה מהחדר.

נשארתי מפוצצת במחשבות, נשכבתי על המיטה בתשישות והבטתי בתקרה. כנראה נרדמתי. דלת נפתחת העירה אותי, חשבתי שאני הוזה שנצבה מעליי הדמות הכי יפה שפגשתי מיימי,
רם.

״הערתי אותך.. לא ידעתי שנרדמת״ הוא זרק באדישות והתקדם לעבר הצד השני של החדר,
משהו בו תמיד עצור, בלי רגשות.
״אני צריך להתקין פה מדף לנויה, הבטחתי לה לפני שהיא מגיעה מהחופשה, אעשה אתזה זריז״.

הנהנתי במבוכה..

אף פעם לא הנהנתי במבוכה, אין לי מושג מה קורה פה ומי הבן אדם שגורם לזה לקרות אבל בחיים לא הרגשתי מובכת.
ליד אף אחד.
אני שונאת את זה.