ריפוי אסור

פרק 47- סרטים רעים

כל הימים האחרונים עברו כמרתון אחד ארוך לעבר הניסיון למצוא מסגרת מתאימה בשביל שירי, שאנחנו נכללים בה.
אני מנסה לעזוב הגדרות ולנסות להתמקד בפרקטי, באיך אני מצליחה עם רם לבנות לילדה הזו חיים, משפחה.

זרקתי את המשפט לאוויר בלי לחשוב יותר מידי.
בלי לדעת איך זה בכלל יכול להתבצע, מי יתן לנו ילדה בגיל הזה?
בהתחלה הוא נהיה סקפטי, אחרי כמה דקות ארוכות של שקט רועש ביותר הוא קם מהמיטה וסגר את כפתורי מכנסיו בזריזות.

הוא לא דיבר אבל הבנתי מבין השורות שהוא מתכנן לקחת את הרעיון הזה בידיים, כאילו חיכה לאישור שלי.
אני שלמה עם ההחלטה הזו אני פשוט לא יודעת איך מתקדמים. בנתיים היא בגן, אני בתיכון, עוד מעט מסיימת. עדיין חניכה בפנימיה ומנהלת יחסים לא ברורים עם המנהל שלה, משהו שאני פאקינג עדיין מנסה להבין אותו בעצמי בזמן שאני לוקחת את ידה של שירי בידי ומובילה אותה לכיוון הבית, לאכול ארוחת צהריים.

כשאנחנו נכנסות רם שם, הוא מרוכז בלהכין שיעורי בית עם הילדים ולא שם לב עדיין לנכותינו עד ששירי קופצת על ברכיו ונושקת לצווארו בהתלהבות.
אני רואה את ההלם ששגור על פניו, הוא מניח עליה חצי יד וסורק את כולי.

אני לא מגיבה ונעלמת במדרגות לכיוון החדר שלי.
הכל גדול עליי.

רם נכנס לאחר כמה דקות וסגר אחריו את הדלת, נאנחתי בכבדות, מחכה למוצא פיו כמו תמיד אבל הוא שומר על זכות השתיקה, ידיו תחובות בכיסים והוא מוציא סיגירה ומצית מכיסו, מדליק ולוקח שאיפה עמוקה.
אני בוהה בו.

״כשהייתי בן חמש קיבלתי את האגרוף הראשון מאבא שלי״ קולו הנמוך תופס את חלל החדר ומשתיק הכל.
הכל עצר מלכת.
״זה היה אגרוף אחד, קפוץ, מלא בזעם אבל זה האגרוף שהכי כאב לי מאז ועד היום״ הוא ממשיך ולא מנתק את עיניו מנקודה לא ברורה מחוץ לחלון ״דקרו, שרטו, בעטו ונגחו, שום כאב לא השתווה לאגרוף הראשון״.

הגוף שלי קפא והתהדק למקום, לא העזתי להניד עפעף ולא להוזיז שריר.
בבת אחת הכל הוגש לי מול הפרצוף, כל רם מלמעלה למטה קיבל משמעות אחרת בשלושה משפטים שיצאו לו מהפה בכאב גדול.

רציתי לחבק אותו הכי חזק שיש אבל ידעתע באמת שזה לא מה שהיה רוצה, לכן שתקתי ובהיתי בו בריכוז, חיכיתי להמשך.

״אני חייב לדאוג שלכל ילד שמגיע לי לידיים יהיה עתיד אחר״ הוא דיבר בהחלטיות וידעתי שכיוון לשירי, הוא מרגיש שזו חובה שלו ואני שם איתו.
החדר הרגיש קטן כשהוא התקרב אליי בצעדים גדולים ותפס את שערי בחוזקה, השעין אותי לאחור ונטרק על שפתיי, הרגשתי את כל הכאב שלו בנשיקה הזו, התמסרתי אליה עם כל כולי.

•••

השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים כשחזרתי מהלימודים, היה מתוכנן במערכת עוד שיעור אחרון אבל בחרתי לחזור מוקדם, הראש שלי לא נתן לי מנוח.
רם סימס לי שהוא היום ייקח את שירי מהגן לכן הגעתי ישירות לפנימיה.
המרחב היה שקט כשנכנסתי בשער, זו עוד לא השעה שהילדים מגיעים וידעתי שיש לי שעה של שקט לכן כיוונתי את עצמי לסוסים אבל המכונית המוכרת של מאיה תפסה את עיניי.

מיהרתי לכיוון הבית, מצאתי אותה יושבת עם רם בשולחן בפינת האוכל ונפלתי בחיבוק על כתפיה, לא ידעתי כמה התגעגעתי אליה עד שראיתי אותה באותם רגעים.
ההתרגשות היתה דקות ספורות עד שחשבתי פעמיים והבנתי כמה מוזר שהיא פה, יושבת מול רם.
נזכרתי ביום שהחליטה לעזוב, בשיחה שהייתה לה על רם ועל הדחייה שלו.
היא עזבה בגללו.

״יולי אני צריך שתשבי״ קולו הרציני של רם הבהיר לי את המצב והתיישבתי ליידו בכבדות.
״הסברתי למאיה את המצב עם שירי, סיפרתי לה עלינו״.
טעם מר עלה בגרוני, לא רציתי לשמוע את ההמשך כי ידעתי שהוא טומן בתוכו עתיד אחר ממה שדמיינתי.
״בשביל לאמץ ולקבל אפוטרופוס על ילדים צריך להציג להם זוגיות תקינה ושמונה עשרה שנה מגיל הילד שידעו שהוא מגיע למקום בטוח״ מאיה ממשיכה מהנקודה שרם הפסיק.
אני בולעת את רוקי באיטיות, הראש שלי מתחיל להיות כבד, כוס המים שליידי נמחצת בכף ידי, אני לא מסתכלת עליהם ומתרכזת בנקודה לא ברורה.
אני מבינה בין השורות לאן היא חותרת ואני שונאת את זה.
אני רוצה לזרוק את הכיסא ולטרוק את הדלת מאחוריי ביציאה אבל יודעת שזה יעשה רק יותר נזק.
לכן אני נושמת עמוק ״תמשיכי״.

״אז רם ואני.. אני..חשבתי שנזייף זוגיות בשביל שנקבל אותה״ היא מסבירה בהיסוס ומסתכלת על רם בניסיון שיציל אותה אך הוא שותק בנתיים ״לא להרבה זמן, רק עד שהיא תהיה תחת חסותינו״ היא מנסה להרגיע אבל זה לא עושה את העבודה.

סרטים רעים חולפים לי בראש, כל התרחישים נמסים לי בבירור בזה אחר זה, גורמים לגוף שלי להתלקח.
אני צריכה הסברים עכשיו. לא ממנה, ממנו.
מהבן אדם שיושב ליידי ופאקינג שותק .