"אין מצב בעולם. שאני.הולכת.לפנימיה." הבהרתי נחרצות למורן שהתיישבה מולי וארשת פנייה כמעט מתחננות.
"יולי, אני מבינה את הכאב, ואפילו מצליחה להבין גם את ההתנגדות אבל זה מה שהכי נכון לך כרגע. יהיה לך שם טוב. רם הוא בן אדם מקסים, הוא בנה את המקום הזה בשתי ידיו, יש שם נערים נהדרים. את תרגישי שייכת ותרגישי שם בית."
"אין מצב" אני משיבה לה בהחלטיות תוך כדי שמנסה לסדר את השיער המרושל שלא תופס צורה נורמלית מהרגע שפקחתי את עיניי.
"יולי, בואי נעשה הסכם, תהיי שם חודש. אם לא תרצי או תאהבי אנחנו ננסה למצוא אלטרנטיבה אחרת. אבל כרגע זה המצב וזה המקום בשבילך, לפחות בחודש הקרוב".
אני לא יודעת מה לחשוב, הכל מבולבל לי בראש.
אין לי באמת לאן ללכת, אבל אני לא מסוגלת ללכת למקום שיחליטו עליי. שמעתי על פנימיות, אין אפשרות לצאת בלי אישור, מישהו תמיד אומר לי מה לעשות ואיך להתנהג.
זה לא אני. אני בן אדם שצריך את החופש שלו.
ידעתי לשרוד לבד, אמא לא תמיד היתה במצב של לדאוג לי ואני הייתי שם בשבילה תמיד.
אני אוהבת לצאת, אני אוהבת להנות,
זה להיכנס לכלא.
"רק חודש, תתחילי לחפש לי אופציות אחרות" אני יורה לבסוף לעברה.
אני מודעת לכך שאולי לא באמת מגיע לה הדיבור הזה אבל אני מאז ומתמיד לא הייתי מנומסת ואני לא מתכננת להיות עכשיו.
לאף אחד לא מגיע את הרגשות שלי.
היחידה שאפשרתי לה את הרגשות שלי זו אמא.
ועכשיו היא איננה.
YOU ARE READING
ריפוי אסור
Romanceיולי בת 17, לאחר שאביה רוצח את אמה מול עיניה היא נשלחת לפנימיה לנוער בסיכון. היא מכירה שם את רם, שמנהל את הפנימייה וגם הקים אותה. שניהם סוחבים אין סוף צלקות מהעבר שהביאו אותם לאנשים שהם היום. #1 באהבה 25.4.23 1# ברומנטיקה 6.5.23 אזהרות : הסיפור מ...
