ריפוי אסור

פרק 35- כבר המראנו

שלי.

המילה הזו הדהדה במוחי כמה ימים.
הוא סינן את האמרה הזו לעצמו אבל שמעתי.
שמעתי את זה כמו צעקה.

לא ראיתי אותו מאז, הוא נסע למרכז לכמה ימים.
הרגשתי ריקנות לא מוסברת בימים האלה.
כעסתי שנעלם.
היד היתה על המקלדת, לשלוח לו או לא?

״שמתי חמישה בגדי ים יספיק נראה לך?״ נויה שאלה וקטעה את חוט המחשבה שלי.

מחר בבוקר אנחנו יוצאים, אנחנו טסים לתאילנד, זה טיסה ארוכה.. נסיתי להדחיק את הקטע של הטיסה עד לרגע האמת.
וגם שם, סמכתי על זה שרם יהיה שם.
אני צריכה לשמוע אותו, להרגיש אותו או לפחות לשמוע ממנו.
התלבטתי במשך כמה ימים ואז עשיתי על החיים ועל המוות.

אני: איפה אתה אני צריכה את המפתחות לחדר כושר

המפתחות היו אצלי, דנה הביאה לי אותם אתמול בלילה. הייתי חייבת תירוץ וזה הראשון שעלה לי.

רם: דנה הביאה לך אותם אתמול.

סתומה. אני סתומה.

רם: מתגעגעת ?

נהרות של פרפרים חילחלו לגופי וחייכתי כמו מפגרת לטלפון.

אני: היית רוצה

שלא יעלה לו.

רם: אני צריך ללמד אותך להביא ביד לעצמך לזמנים כאלה

הרגשתי את הכוס שלי מתכווץ.
חשבתי מה לענות וכל מה שהקלדתי מחקתי.
הנחתי את הטלפון מתחת לכרית ועצמתי את עיניי.

רציתי את הדבר האמיתי .
איתו.

•••

דנה העירה את כולנו בארבע בבוקר, המזוודות כבר היו מוכנות. היה עדיין קר, לבשתי חליפת טרנינג אפורה ונייק לבנות. כולם היו מרוגשים ורק אני נכנסתי לעולם משל עצמי. עשיתי נשימות, ליבי פרפר והרגשתי שאני מגיעה לקצה.

לפני שיצאנו הקאתי את נישמתי.
הייתי צריכה את רם.
דנה הודיעה שהוא היה צריך לארגן דברים לפני הטיסה והוא יפגוש אותנו בשדה תעופה.

כשנכנסנו וראינו אותו האוויר חזר אליי .
הוא היה הבן אדם הכי לוהט שראיתי בחיים.
לבש חולצת טריקו שחורה שישבה על שריריו בצורה הכי מושכת שיש ומכנסי גינס שחורים, סרקתי את כולו ברעב.

״חברים אנחנו עוד מעט נעלה על הטיסה״ הוא התחיל לומר וכל העיניים הופנו אליו בהערצה.

הילדים ראו בו אבא.
ראיתי בעיניי איך הם ניסו לחקות אותו בכל דבר.
אם זה בעשייה שלו, הוא לא נח לרגע.
הוא היה בונה דברים חדשים בפנימיה , משפץ את החווה, הולך לטפס או לטיול בשטח והילדים הלכו בעקבותיו.
נמנעו מטלפונים והסחות דעת בדיוק כמוהו ונשאו אליו את עינהם.

״אנחנו נשב לאכול עכשיו, הטיסה בשבע.
אף אחד לא זז מהקבוצה כדי שלא נצתרך לחפש. קחו אחריות״ הוא אמר בכריזמתיות והלך, כולנו אחריו לעבר מתחם האוכל.

״שלום״ שמעתי קול עמוק לוחש לי באוזן ומעביר בי צמרמורת. בלעתי את האוכל באיטיות והסתכלתי מסביב שאף אחד לא סתם להשפעה של הגבר הזה עליי.

״למה נעלמת?״
שאלתי אותו בלי להסתכל עליו בחזרה.

״דבר ראשון את בחיים לא מדברת איתי בלי להתסכל לי בעיניים״ הוא אמר בארסיות ״דבר שני, היו לי סידורים״ .

סידורים?

רציתי לחקור אבל ויתרתי.
הרגשתי שמשהו לא כשורה אבל אני לא רוצה להציק.

כשסיימנו את הארוחה רם אסף את כולנו והלכנו לכיוון העלייה, רגליי התחילו לרעוד וליבי הלם בפראות.
עמדתי למרגלות המטוס, כולם כבר עלו ואני נשארתי שם.
קפאתי במקומי.
התחננתי לאלוהים בלב שיזיז לי את הרגליים אבל זה לא קרה. נויה נשארה איתי, היא לא שאלה, אני חושבת שהיא הבינה. הרגשתי את רם מתקרב ״נויה תעלי אני פה״ הוא אמר לה היא נתנה לי נשיקה ועלתה.

כף ידו הגדולה בלעה את כף ידי, הוא ליטף אותה קלות עם אגודלו ואז החזיק בה בבעלות, עלינו במדרגות, כל מדרגה הרגישה כמו מסע שלם.

הוא הושיב אותנו בכיסאות האחרונים והלך להגיד לדנה ויהל שיהיו אחראיות.
כשחזר התיישב ליידי, הרגשתי את גופי מצטמרר מקרבתו, הוא חגר אותי והושיט לי בקבוק מים, התעלמתי מקיומו, הייתי בעולם אחר, עולם ישן שרציתי למחות כבר.

״תדמייני אותך. בשירותים. צורחת את השם שלי וגומרת בזרמים בתוך על הלשון שלי״ הוא התכופף ולחש לאוזני בציווי. הרגשתי את הרטיבות מתפשטת בין רגליי ולא הצלחתי להגיב, תפסתי את חולצתו באגרופי.
אני יכולה לגמור מהפאקינג קול שלו.

״מצטיינת״ הוא אמר בחיוך.

״כבר המראנו ילדה״.