ריפוי אסור

פרק 38- היא שלי

רם

עברו שלושה שבועות מאז שחזרנו מתאלינד.
מאז שנגעתי בה פעם אחרונה .

אני מנסה לשכוח.
אני רוצה לשכוח.

אני מנסה להתרחק כמה שאני יכול בשבילה ובשבילי.

אני רואה אותה בוכה הרבה, היא בקושי אוכלת.
אני דואג שדנה ונויה מביאות לה שלוש ארוחות ביום ומאכילות אותה בכוח.
ללימודים היא לפעמים הולכת ולפעמים לא, היא הרבה עם הסוסים והאגרוף.
היא לא יודעת שאני רואה אבל אני משגיח מרחוק על כל צעד וצעד שלה.

אני נקרע לראות אותה ככה אבל לא יכול לגשת, אני יהרוס אותה, אני אפגע בה.

היא רוצה ממני משהו שאני לא יכול לתת.
להסתתר? לברוח?
מה לי ולזין הזה..

אבל היא צודקת.
אני מנהל, הילדים לומדים ממני מה טוב ומה רע, איך להתנהג ואיך לא.
אני האבא והאבא שלהם.

ומה שאנחנו מנסים לעשות פה זה לא זיון שאפשר להסתיר.
זה משהו יותר מיזה..
מסתבר.

ניסיתי להתכחש, להדחיק, לריב עם עצמי אבל זה הרבה יותר ממשיכה.

הזין שלי אף פעם לא עמד כמו שעמד איתה והגוף שלי לא הגיב לאף אחת איך שהוא מגיב אליה
והרגש.. עדיף לא לדבר עליו.

——-

היום אנחנו הולכים למשטרה שוב, לקדם את העניינים של המשפט.

היינו אמורים ליסוע שבוע שעבר והיא התעלמה כשביקשתי ממנה לבוא למכונית. הנחתי לה, אני יודע כמה כואב לה.

הפעם היא זו שביקשה, התקשרתי ישירות לשוטר עם העיניים הגדולות והחיוך המזדיין וקבעתי איתו להיום.

ראיתי אותה מתקרבת, הרגשתי את הראש והגוף עושים סלטות באוויר.

היא היתה עם חולצה שחורה צמודה וחצאית שהגיעה עד אמצע הירכיים, הבליטה את רגליה השזופות.
עינייה הכחולות זהרו והקוקו המתוח הקבוע ריקד מאחוריה כשהתקרבה לעבר המכונית.

רציתי להצמיד אותה לרכב ולגעת בכל חלק מגופה אבל נעלתי את שפתיי במאמץ ונכנסתי אחריה למכונית.
היא התעלמה, הניחה את ראשה על חלון הרכב בשתיקה.

ידעתי כמה היא כועסת.
עדיף ככה.
שתשנא אותי.

נסענו בשתיקה את הקילומטרים הרבים.
הרגשתי את עינייה פוזולות אליי כל כמה שניות אבל ניסיתי להתרכז בכביש במאמץ.

כשהגענו, אורי כבר חיכה בחוץ והעלה את רף העצבים שלי מהתחלה.
חיוך גדול נפרש על פניה של יולי שראתה אותו והיא התקרבה אליו, אמרה לו שלום בחמימות ונכנסה אחריו לעבר המשרד.

לא אהבתי את מה שראיתי אבל נשמתי עמוק.

הפגישה התארכה כשעה, דיברנו על המשפט, הטיעונים שיהיו לאבא שלה, הסיפור שלה מהתחלה ועד הסוף.
היא סיפרה את זה בגבורה והערצתי אותה.
היא לא מפחדת יותר.

כשסיימנו, קמנו לעבר הדלת ואורי קם אחרינו.
יולי התקרבה אליו ונתנתה לו חיבוק קל מהכתף ״תודה על הכל״ היא לחשה בחצי קול.

מה.את.חושבת.שאת.עושה

היא יצאה מהדלת והשאירה אותי מאחוריה, כשהיינו בחוץ עקפתי אותה בכמה צעדים ותפסתי את זרועה, מצמיד אותה לקיר בחוזקה ״מה נראלך שאת עושה?״ שאלתי אותה בשיניים חשוקות.

הייתי רותח מעצבים.
אני לא יודע מה היא מנסה לעשות אבל אני ממש לא אוהב את זה.
זה מביא אותי לקצה. לקצה שאני פחות אוהב.

היא הסתכלה עליי וליקקה את שפתיה.

פאק. זין . פאק

רציתי לזיין אותה פה. במקום הזה. על הקיר הזה.
וזה היה קורה אם היא לא הייתה מצילה את עצמה.
ברגע החולשה שלי היא הוזיזה את ידי והלכה בכתפיים מורמות לכיוון המכונית.

עמדתי שם לרגע, צופה בה מתרחקת ממני.
הגוף שלי עדיין בוער מעצבים.
מוחי התרוצץ במחשבות על מה יכול היה לקרות אם היא לא הייתה עוצרת אותי.
ידעתי שאני צריך להחזיר את השליטה על עצמי, לשמור ממנה מרחק. אבל זה נעשה קשה יותר ויותר להתנגד לזה.

כשנסענו חזרה לבית, היתה שתיקה רועשת, מלא מילים שאיימו לפרוץ לאוויר אבל אף אחד מאיתנו לא אמר מילה.

כשהגענו היא יצאה במהירות מהרכב ונכנסה פנימה.
הלכתי אחריה, בצעדים מהירים ותפסתי בידה, משכתי אותה אל גופי בכוח.
״פעם אחרונה שאת שמה את הידיים שלך על גבר שהוא לא מי שמולך כרגע״ אמרתי בביטחון גמור כשהייתה קרובה לפניי.

היא שלי.
וזה לא משנה אם היא כרגע לא יודעת את זה.