אני נכנסת למכונית באיטיות,
הראש שלי מפוצץ ממחשבות על מה הולך להיות שם, אני הולכת לראות את הבן אדם שמשנולדתי רק הורס אותם ועדיין ממשיך לעשות את זה.
אני לא יודעת למה הוא רוצה להיפגש ומה יש לו להגיד לי אבל אני עושה את זה.
אני אעשה הכל בשביל שהעבר שלי יישאר עבר.
כשהיינו בנסיעה רם לא דיבר, הוא התרכז בנהיגה.
הוא לא היה נראה בלחץ או משהו וזה הרגיע אותי.
לפי מה שהבנתי מצחי כשהוא שמע שאני הולכת להעיד הוא החליט לברוח מהמעצר שהוא היה בוא ועכשיו הוא מתחבא.
תמיד ידעתי שאבא שלי בקשר עם אנשים מפוקפקים וכנראה שכאן הם עזרו לו..
לאחר כמה שעות טובות של נסיעה הגענו למקלט ישן שהיה נראה נטוש, היה חושך מוחלט בחוץ.
רגליי התחילו לרעוד וניסיתי לרסן אותן עם המוח
זה לטובתי
רם הבחין בכך, לאחר כמה שניות הרגשתי יד חזקה עוטפת את ידי ומובילה אותי לכיוון המדרגות שיורדות.
שמעתי רעשים, דיבורים, וקול אחד מוכר מאד.
קול מוכר של מלאך המוות.
הוא ישב שם, מאחורי שולחן שעליו היה בקבוק מים עם כוסות ומנורת לילה קטנה
והביט בי, כל מבט שלו צרב את עורי.
פאלאשקים כואבים התרוצצו במוחי וגרמו לי לסחרחורת, רם הושיב אותי בכיסא שמולו ועמד ליידי עם ידיו בכיסים.
הוא הסתכל על אבא שלי במבט רצחני ולא התיק את מבטו ממנו.
״יולי״ הוא קרא בחיוך ממזרי ולקח שתי כוסות, מזג אליהן מים באיטיות והניח מולנו.
״אתה לא מחייך אליה״ שמעתי את רם מצווה עליו.
הוא הוריד את חיוכו בשנייה וכחכח בגרונו,
הוא הביט בי במבט המגעיל שלו, שתמיד היה לו ״חשבתי שנעשה משא ומתן״ הוא אמר והניח את ידיו על השולחן בשילוב ״ישלי משהו שאמא שלך השאירה לך״.
ננעלתי על מושבי .
ידעתי מה הוא רוצה בתמורה בלי לשמוע את ההמשך,
את החופש שלו.
את החופש שלא מגיע לו.
הוא צריך למות.
הסתכלתי על רם, חיפשתי אצלו את את התשובה,
רם עמד ליידי ולא התערב, ראיתי את עיניו בוערות משנאה וכעס.
״תסכימי״ הוא אמר בלי להסתכל ובלי לפרט.
הופתעתי אבל עם הזמן למדתי להבין שהוא תמיד יודע.
הנהנתי כלפי אבא שלי והבטתי אל עיניו בשנאה.
״חשבתי שזה יהיה יותר קשה״ הוא צחק בזלזול וזרק לעברי מכתב עם כתמי דם.
רם עשה שתי צעדים ותפס בצווארו בחוזקה, השעין אותו לאחור.
קול סירנות נשמע לפתע בחוזקה, אבא שלי ניסה לחמוק מידיו אבל רם היה חזק ממנו.
שני שוטרים הגיחו מהאפלה ותפסו את אבי שהסתכל עלינו בבלבול מהול בכעס.
״שלא יקרה מצב שהוא בורח שוב, המוות שלו יהיה על הידיים שלכם״.
התיישבתי על הכיסא בגוף רועד ולקחתי את המכתב שהיה מונח מתחת למנורה הקטנה שעמדה שם.
פתחתי אותו בזהירות, ליטפתי את כתמי הדם ודמעות החלו לזרום עליו.
״יולי שלי,
אני כותבת לך את המכתב הזה כי אני מרגישה שלא נשאר לי עוד המון זמן. אבא שלך לא נותן לי עוד הרבה ימי חסד.
אני רוצה לבקש ממך דבר ראשון סליחה,
נולדת למציאות נוראית שנמשכה 17 שנה, מציאות שלא מגיעה לך והרבה בגללי.
לא היינו הורים טובים ולא הייתי אמא טובה.
אבל את טובה.
אני רק רוצה שתמשיכי להיות כמו שאת.
תמיד הבאת לי נחת ואני אוהבת אותך. תשמרי על עצמך״.
קראתי את המכתב חמישים פעם קדימה ואחורה.
היא אף פעם לא הראת רגשות.
משהו נרגע בי שקראתי אותו, הרגשתי שהיא איתי, שהיא שומרת עליי.
עלינו לכיוון המכונית חזרה והתיישבתי בכיסא, פתחתי את המכתב שוב וקראתי, בודקת שלא פספסתי אף מילה.
הרגשתי את מבטיו השורפים של רם עליי וסובבתי את מבטי אליו, בלי לחשוב התקרבתי לעברו ותפסתי בשערו, מצמידה את שפתיי להשפתיו.
הוא הוריד את ידיי שהיו עליו בשנייה.
ותפס בידיו את ראשי, מחזק את הנשיקה יותר ויותר.
ליבי התכווץ וכל גופי בער, כל העולם עצר מלכת ברגע הזה, התמסרתי אליו כמה שיכולתי.
מה. הוא. עושה. לי
YOU ARE READING
ריפוי אסור
Romanceיולי בת 17, לאחר שאביה רוצח את אמה מול עיניה היא נשלחת לפנימיה לנוער בסיכון. היא מכירה שם את רם, שמנהל את הפנימייה וגם הקים אותה. שניהם סוחבים אין סוף צלקות מהעבר שהביאו אותם לאנשים שהם היום. #1 באהבה 25.4.23 1# ברומנטיקה 6.5.23 אזהרות : הסיפור מ...
