ריפוי אסור

פרק 20- משהו הסתבך לי בחיים

רם

משהו בילדה הזו שיבש לי את החשיבה.
ואני שונא את זה.
כל כך פאקינג שונא.
אני לא יודע מה שונה.. משהו שונה ואני לא נותן לזה ולא נתתי בחיים להשתלט עליי.
אם יש משהו שאני לא רוצה לחשוב עליו אני לוחץ על הכפתור בראש וזה נעלם.
אז אני לא רוצה לחשוב מה יש לי עם הילדה הזו..אבל כל פעם קורה משהו חדש וזה מוציא אותי מאיזון.

היא מציפה אצלי דברים שמאז שאני זוכר את עצמי לא חשבתי שיש בי.
מגיל שלוש עשרה למדתי להכניס הכל בפנים, לא סיפרתי לאף אחד מה אני עובר או מה קורה אצלי.
על זוגיות אפילו לא חשבתי, גם לא רציתי ואני לא ארצה אף פעם.

משפחה יש לי את מה שהקמתי וזה מעל ומעבר, הם העוגן גם אם הם לא מרגישים.
רגשות, עצב, כעס, פחד, שמחה והתרגשות נקברו המון בתוך הבטן.
הרגש היחיד שהצלחתי להוציא זה דאגה.. לא ראו את זה עליי אבל הרגש הזה פועל אצלי עשרים וארבע שבע, כל ילד וילדה בפנימיה תופסים אצלי מקום בראש, לא לפספס אסיפת הורים או תור לרופא, אם לא ללכת איתם אז לפחות לבדוק שהלך בסדר.

והיא... כוסאמק.
השתלטת על הכל.

אני חושב שזה השתנה ביום שהיא חיבקה אותי...
לא צפיתי את זה, זה הגיע אליי משום מקום.
אני לא יכול שמתקרבים אליי יותר מידי.
המון ניסו בכל הדרכים, בעיקר נשים שחשבו שהן אלו שישנו אותי אבל הן הבינו מהר מאד שזה לא ילך. לא איתן ולא עם אף אחת.
גם הבחורות שזיינתי ידעו שאני נוגע במה שצריך והן הולכות.

אבל משהו בהתקרבות שלה אליי היה שונה, כל יום התקרבתי יותר ואני לא אוהב את זה.
אני גם לא רוצה לדעת מה זה.
רק יודע שמשהו הסתבך לי בחיים.

קמתי בארבע בבוקר כמו תמיד, יוצא לאימון וריצה. כשאני מסיים אני תמיד רואה אותה מהחלון של החדר כושר יוצאת לריצה ונלחם לא להתסכל, אם אני אכנע לדחפים שקשורים אליה זה הסוף שלי.
ושלה.

אני רואה אותה מתקדמת לעבר המתחם, מבין שכנראה היא רוצה להתאמן ומתארגן לצאת, אני עובר אותה וממלמל בוקר טוב, מרגיש אותה מסתכלת עליי שאני מתרחק אבל אני ממשיך.
אני יודע שהלחצתי אותה אתמול אבל אני גם לא מתכוון לתת לה תשובות ולהגיד לה שזו היתה אחותי, אני לא מתכוון להיכנס איתה למקומות האלה, ולה.. לה זה לא צריך להזיז.
ואני מתפלל בלב שזו סתם היתה עקיצה כי היא היתה שיכורה וזה ולא באמת מציק לה אם זיינתי או לא כי היא תיפגע.. וחזק.
אין בי את הכוחות והיכולת להציל אותה בתחום הזה.

אחותי מקדמת את פניי כשאני חוזר, היא כבר ארגנה את המזוודה וחיכתה שאקפיץ אותה למטוס, היא מחייכת לעברי ואני לא מתכוון להחזיר לה.
לא יודע מה היא עושה פה עדיין, לא דיברנו הרבה שנים.
אני כועס עליה, היא אחותי , היחידה שנשארה.
כל החיים ראתה איך אני ואחי סבלנו והיא הייתה בצד, ברחה לחברות שלה והשאירה אותנו שם.

אני לא שונא אותה היא פשוט לא מעניינת אותי.
היא התקשרה אליי בהפתעה כשהייתה בשדה, היא הודתה שלא הודיעה מראש כי ניחשה שאסרב.
הגעתי לקחת אותה, כשראיתי אותה ראיתי את אמא שלי וזה לא עשה לי טוב, לא הצלחתי להביט בה לשנייה, רק חיכיתי שתלך..

היא דיברה.. אני בעיקר הקשבתי ביומיים האלה, היא ביקשה סליחה ורצתה שנחזור להיות בקשר אבל אני מנחש שיש משהו מאחורי הביקור הקצר הזה שלה..
אני אף פעם לא טועה.

כשיצאתי ממקלחת שמתי על עצמי משהו ונכנסנו למכונית, היא שתקה כל הנסיעה וגם כשירדה מהמכונית אמרה שלום בחטף.
כשהתרחקתי משם ראיתי מהחלון שהיא לא נכנסת לשדה תעופה אבל זה לא עניין אותי, אם יש לה משהו שתגיד ואם לא אז זה לא מעניין.

נתתי גז והתרחקתי משם.