רם
רגשות אשמה עצומות מלוות אותי כשאני פוקח את עיניי בבייתה הקטן של יולי. היא שוכבת בשתיקה ליידי. פנייה שלוות ונשימותיה ארוכות ובטוחות, נקודה לציון שמרגיעה אותי.
כל כך ניסיתי להרחיק ממנה את הצד הזה בי,
ההוא שנראה שהפך לחלק בלתי נפרד מאישיותי,
ההוא שלא מגיע לה לקבל בשום צורה.
אבל אפילו אני נופל. מסתבר
הסקס שחוויתי עם יולי עד אתמול בלילה היה עצור מבחינתי, זה לא היה זיון שהכרתי בשלושים שנות חיי.
הבחורות שהייתי מזיין סיימו את הלילה בחצי הכרה ואני הסתכלתי מהצד, נהנה מהמחזה, כי זה אני- לא מכיר דרך אחרת. כל כאב השריפה על חיי היה מרוכז למקשה אחת שהייתה יוצאת בדקות האלה עד שהייתי משחרר את החיה מהכלוב.
התפללתי שאצליח לשמור על יולי נקייה ממני,
נקייה מהכאב הזה. שאצליח להנות איתה ולהגיע למחוזות שצריך רק מלהסתכל בפנייה היפות מחייכות מתחתיי בזמן שאני ממלא אותה בטוב. אבל זה הצליח בערך רק בארבע פעמים שהזדיינו עד היום.
אתמול זה נשבר. מעטפת המתנה שניסיתי כל כך לשמור עליה סגורה נקרעה מזעם צרוף.
זה אפילו לא היה כעס על זה שעזבה בלי לומר.
זה היה כעס על זה שהשליטה על חיי, שהחזקתי בה מהרגע שיצאתי לעולם, מתפוררת בין ידי מאז שהילדה הזו נכנסה לחיי ולקחה את הכל, הכל.
היא לא השאירה לי שום דבר לעצמי.
למרות הכל, הזין שלי כרגע מתהדק כשאני נזכר ברטיבות העצומה שהתפשטה בכוס שלה אתמול. היא אהבה את זה.
אסור לי לחשוב על זה, זה לא מתיר לי להתענג על הכאב שחוותה אבל אני לא מצליח להתעלם מהעובדה הזו.
אני רושם לעצמי בראש שאני צריך לבדוק מה חרמן אותה וקם על רגליי, מתהלך לעבר המקלחת.
כשאני יוצא אני מחליק על המסך ומסנן עוד שיחה נכנסת של מאיה מאז אתמול בלילה, אני מרגיש שמיותר לדבר איתה אם שיר הקטנה היא לא נושא השיחה.
היום אנחנו צריכים להתייצב במשרד הפנים ולהגיש בקשה לאימוץ.
בתור זוג פאקינג הורים.
רעיון מאתגר במיוחד כשמאיה בסיפור הזה לאחר העניינים שקרו בינינו. אבל עם הכל, היא היחידה שאוכל לסמוך עליה בעניין הזה. היחידה בגיל המתאים.
היא לקחה את בקשתי בשתי ידיים ורגליים.
הבהרתי לה, בכמה דרכים, שזה סידור רק בשביל שיר ורק לזמן מוגבל.
מקווה שקלטה.
רציתי להבהיר לה את העניינים עם יולי אבל במחשבה של עוד שנייה הבנתי שזה יכול לפגוע בה, אני לא יודע מה היא תעשה עם המידע המרעיש הזה.
אני רוצה שיולי תרגיש שהפנימייה זה הבית שלה ולא משנה מה מתחולל מעבר.
בהתחלה היה לי קשה להסתיר, הרגשתי כמו מתבגר מזדיין. לא עשיתי מהקשר הלא מוסבר הזה ביג דיל רציני.
עד שהבנתי שהחֶבְרָה כן עושה מזה ביג דיל רציני והחלטתי לשמור על זה לעצמי עד שאחליט שזה מספיק.
אני מרגיש את ידייה הקטנות מתקרבות אליי מאחור ואני מסתובב מאינסטינקט, תופס אותן לפני שהן מספיקות להגיע לייעדן. ״בוקר טוב״ אני לוחש לשפתיה ומנשק אותה בצורה הכי רכה שאני מסוגל. היא מחייכת בבלבול ומתיישבת על כיסא הבר שבמטבח. אני מגיש לה את האוכל ונשען לאחור על השיש כדי לוודא שהכל נכנס לפה.
״עד כמה זה מפריע לך שאני בת שבע עשרה?״ שאלתה מגיעה בהפתעה לאחר כמה דקות של אכילה.
אני מנסה לחשוב למה היא לא כועסת או מוחה על מה שאירע אתמול בלילה אבל מבין שאנחנו במוד אחר כרגע, כזה שצריך אליו ראש כבד ואמפתיה.
היא נפגעה מהמשפט שאמרתי, הפרש הגילאים בינינו עמד באוויר בין כל שאר המנהל של הפנימיה, בן אדם רעיל ועוד פערים כאלה ואחרים שנוצרו ברגע שלא שלטנו בגוף ובלב שלנו ואפשרנו להם לנצח.
אני חושב כמה שניות ולבסוף בוחר את הכנות ״לפעמים״ אני רואה את מבטה משתנה, משהו בה קיווה שאענה מילה אחרת, יותר מנחמת ופחות ישירה כמו שאני יודע.
אני מתקרב אליה ושולף אותה מהכיסא בו היא יושבת, מרים אותה עלי וממקם אותה על מתניי ״את הילדה שלי, התינוקת שלי וזה לעולם לא ישתנה״ אני מדבר בביטחון קרוב לשפתיה המתחננות.
אני רואה את המבט המרוצה בין עינייה כשהיא מצמידה את שפתיה לשפתיי ברכושניות, ידיה עוברות לשערי והגוף שלי עובר אוטומטית למצב כוננות, מצב מלחמה. אבל אני נושך את שפתיי במאמץ ואוסף כל שביב קטן של אומץ ויכולת כדי לאפשר לה לעבור עם אצבעותיה הקטנות לעבר פניי וצווארי.
אני סובל, כל מגע זו כוויה שורפת שלא מרגיש אם תחלים. אבל זה מגיע לה, מגיע לה לקבל אותי אחרי כל מה שאני מעביר אותה רק כי הלב של שנינו לא שאל אותנו לפני מה הוא הולך לעשות.
אני מרגיש את תופעות הלווי נותנות את אותותיהן כשידיי נחלשות, לכן אני מתקדם לעבר השיש ומניח אותה אך לא מנתק אותה ממני לשנייה אחת.
״אני אוהבת אותך״ מילותיה יוצאות בלי הכנה מוקדמת כשהיא מצמידה את שפתיה לצווארי.
אני דומם. הגוף שלי קופא וכך גם שריריי שמתכווצים ונהיים מוצקים יותר ויותר. אני רוצה לענות לה, אני רוצה להגיד לה שגם אני, שאני אוהב אותה, שהיא האישה של חיי ועוד הרבה מילים שאני לא מצליח להוציא.
אני מנשק אותה רק יותר ויותר חזק והיא מחייכת, רק תופסת עוד ממני ומחבקת הכי קרוב שאפשר.
במה פאקינג זכיתי ?
YOU ARE READING
ריפוי אסור
Romanceיולי בת 17, לאחר שאביה רוצח את אמה מול עיניה היא נשלחת לפנימיה לנוער בסיכון. היא מכירה שם את רם, שמנהל את הפנימייה וגם הקים אותה. שניהם סוחבים אין סוף צלקות מהעבר שהביאו אותם לאנשים שהם היום. #1 באהבה 25.4.23 1# ברומנטיקה 6.5.23 אזהרות : הסיפור מ...
