ריפוי אסור

פרק 48- יקרה שלי

״מה הסיפור?״ שאלתו של רם מגיעה לאחר כמה שעות, אני יושבת עם שירי על הרצפה בחדר, מנסות להרכיב ביחד מגדל מקפלות עץ שמתפרק כל כמה קומות. אני מתמסרת לכל דבר שגורם לה לצחוק.

אני נאנחת ונשענת על הקיר. שירי מתעלמת כמו תמיד ממה שקורה סביבה, עניין שהתחיל להטריד אותי ורשמתי לעצמי בראש שזה אחד ממיליון הדברים שאנחנו צריכים לטפל בהם בכדי שתגדל להיות הילדה שמגיע לה להיות.

״כלום״ אני עונה לאחר שקט של דקה ארוכה, רציתי להטיח בו, לנסות להבין מה עבר לו בראש שהחליט להתקשר אליה ואפילו לא טרח לשתף אותי, מה הוא חשב כשהחליט לזייף פאקינג זוגיות בזמן שהוא במערכת יחסים לא מובנת אחרת. לבסוף החלטתי לסכם את הסיפור במילה הזו.
הוא גם ככה לא יבין .

״כל פעם שאני מאמין שאת מתבגרת אני מופתע מכמה את ילדה״ הוא זרק לאוויר את המשפט הכי כואב שיצא מאז שהכרנו. אני לוקחת נשימה עמוקה, מנסה לאסוף את מחשבותיי לפני שאני מגיבה, החדר מרגיש לפתע מחניק, כובד המצב המסובך שלנו נופל עליי.
לפני שאני מספיקה לנשום הוא כבר יוצא מהחדר, משאיר אותי המומה מאחור.

אני יוצאת לאחר כמה דקות שאני מסדרת את עצמי לסלון הבית, הילדים כבר שם, חלק סביב מאיה בהתלהבות וחלק רצים לקחת לי את שירי מהידיים.
אני מביטה במאיה שמגניבה אליי מבטים מבין החיבוקים המתגעגעים של החניכים שלה לשעבר. ארשת פניי חתומה וגם שלה. עוד לא הנחתי לעצמי לדמיין מה רם סיפר לה שאמר 'סיפרתי לה עלינו׳ אך פנייה מבשרות שהיא יודעת יותר ממה שידעה אתמול.

״בואי נדבר קצת יולה״ מאיה פונה אליי לאחר שסיימה עם הילדים ומכוונת אותי לכיוון היציאה מהבית. אני חושבת פעמיים אם זה מה שאני רוצה לעשות כרגע ויצר הסקרנות מכריע את הכעס, אני צועדת אחריה לבחוץ.
״אז אני מבינה שאת ורם התקרבתם לאחרונה״ היא מתחילה ומסתכלת לעבר השביל.
״מה הוא סיפר לך?״

״לא הרבה, אמר בכמה מילים שהתקרבתם, את מכירה אותו. ציפיתי שתרחיבי לי את״ היא מחייכת ואני מבינה עכשיו למה רצתה שנצא לדבר.
״פשוט התקרבנו״ אני מחליטה לבסוף להמשיך בקו שלו.
יש שתיקה ארוכה, אנחנו הולכות כמה מטרים עד שהיא מתיישבת על הספסל ומסמנת לי להתיישב לידה.
״תקשיבי יקרה שלי״ היא נושמת בכבדות ואני מנסה להתעלם מהנימה המתנשאת שלה יקרה שלי בתחת

״את ילדה מהממת עם הלב הכי רגיש שאני מכירה״ היא ממשיכה באותו הטון ומניחה את ידה הקרה בעדינות על כף ידי, אני רוצה להעיף אותה אבל נשארת קפואה להמשך המשפט.

״לפעמים בגיל ההתבגרות אנחנו עלולים לחוות רגשות בלי שאנחנו שולטים עליהן או לפרש יחס של אנשים שסובבים אותנו באופן מוטעה״

אני מתחילה להבין לאן היא חותרת, קולטת שלא הבינה את ״הקרבה״ שסיפרנו לה בצורה הנכונה. היצר הראשוני שלי רוצה לצחוק, להוכיח לה כמה היא טועה אבל פחד קטן של אחוז שהצדק נמצא בצד שלה משתיק אותי ומרתק אותי למקומי על הספסל.

״זה רק לטובת..״

״זה בסדר, הבנתי״ אני עוצרת אותה מלהמשיך לדרוך לי על הלב המבולבל שלי. אני קמה ומתרחקת ממנה במהירות.
סיטואציות שלי ושל רם מתחילות לרוץ במוחי בקדחתנות.
אני אוספת את המילים שאמר, הצורה שהתנהג, הדרך שזיין וההגנות שהתפוררו, מנסה לדלות מהם סיפור אחד שלם שיעניק לי תמונה מנחמת שלא דמיינתי כלום.
אך כל זה לא מצליח להרגיע את הלב שדופק מפחד.

אני צועדת חזרה לבית, מנסה לסדר את השיער כדי לטשטש את מצבי המבולבל. שירי משחקת עדיין עם הבנות בריכוז. ״דנה, יש אפשרות לצאת היום לבית במקום שבת הבאה?״ אני שואלת אותה כשאנחנו לבד במטבח.
היא נראת מבולבלת מהשאלה, עד היום לא ביקשתי באופן קבוע לצאת לבית. לא היה לי באמת לאן.
הבית היה ריק וטמן בתוכו אין ספור זכרונות שהעדפתי למחוק אבל למרות הכל ואולי בגלל הכל, אני צריכה את השקט הזה. עכשיו.

״אני חושבת שזה בסדר״ היא השיבה בהיסוס ״רם יצא וכנראה יחזור בלילה״ היא אומרת ספק לי ספק לעצמה, היא התרגלה לכך שהוא גורם משמעותי בין שלושתינו בכל מה שקשור אליי אבל היא לא לא שאלה שאלות.
זה אחד מהדברים שיותר אהבתי בה למרות שעדיין לא קראתי אותה באופן סופי.

בדרך כלל לא אוהבת לכתוב בסופי פרקים.
רק רציתי לומר תודה ענקית על כל האהבה והערכה לספר.