ריפוי אסור

פרק 26- אנשים רעילים

רם

השתגעתי סופית מהילדה הזאת.

אני הולך חזרה לבית והגוף שלי עדיין רועד .
שמישהו פאקינג יכבה את זה.

אני מרגיש את ידייה עדיין עליי והיא נגעה בי פחות משנייה.
מה נסגר איתי ?

הדברים הנוראיים שאני רוצה לעשות לה עפים לי בראש כל רגע שאני רואה אותה ואני כבר לא מצליח להשתלט על זה.
ומה שעובר לי בלב זו המלחמה הכי גדולה..
אני מנסה להתרחק כמה שאני יכול אבל אני לא יכול.

כל רגע שהיא נעלמת לי מהעין אני מריץ את כל התרחישים שיכולים לקרות בזמן שהעיניים שלי לא שם.

אני לא סומך על אף אחד איתה
רק על עצמי
ואחרי היום.. אני צריך להתחיל לפחד גם מעצמי.
אני מתחיל לא לשלוט בעצמי שאני איתה וזה מפחיד.

אני מקולקל ואסור לי לפגוע בה.

״הוא רוצה להיפגש איתה לבד״ צחי אמר ישר שנכנסתי לבית וסגרתי אחריי את הדלת.
הכנתי לשנינו קפה שחור והתיישבתי מול צחי ״הזין הזה יכול לרצות הרבה דברים״ .

אני יודע שהוא לא יעשה לה כלום כי הוא מת מפחד אחרי שאני וצחי פגשנו אותו אבל אני לא לוקח סיכון אף פעם.

״או איתי או לא בכלל, תגיד לו״ אמרתי לצחי ״ושיחזיר תשובה זריז, לא רוצה להסתיר מהילדה יותר מידי״.
אמרתי נחרצות וקמתי על רגליי לכיוון המקלחת.

לאחר כמה שעות צחי התקשר ומסר מאבא שלה שניפגש שלושתינו היום בערב.

רציתי שזה יקרה כמה שיותר מהר, שנסיים עם החרא שלו ושזה יהיה מאחוריה, שהעבר יפסיק לרדוף אותה בדרך החדשה שהיא עושה.

הסתכלתי עליה מהצד מהרגע שהגיעה לפה, היא מרפאת את עצמה כל יום יותר.
בדרך שלה.
היא לוחמת, היא נלחמת להרגיש, היא נלחמת לכאוב ולחוות כדי לרפות את העבר.

כשעליתי לחדרה הדלת הייתה פתוחה קצת והצלחתי לראות אותה, היא היתה מול המראה, אחרי מקלחת סירקה את שערה בריכוז, סרקתי את גופה באיטיות זין
הערתי את עצמי ודפקתי קלות על הדלת
היא הופתעה לראות אותי,
התיישבתי על הכיסא וסימנתי לה עם ראשי לשבת מולי על המיטה.

״אנחנו הולכים ביחד לפגוש את אבא שלך״ אמרתי לה ישירות, אני לא יודע ללכת מסביב.. ניסיתי הרבה.
היא הביטה בי במבט מבולבל, ״יעזור אם אתנגד?״
היא שאלה פתאום וחיוך קל עלה על שפתיי..
החיוכים שהיא מביאה לי

״לא, זה לטובתך״ אמרתי בכנות והיא הנהנה עם מבט לקרקע.

כשהמשיכה להתסכל למטה, נשכתי את שפתיי במאמץ והושטתי יד, הרמתי את סנטרה עם אצבעי וגרמתי לה להביט בעיניי ״יהיה בסדר״ אמרתי בקול נמוך.
היא חייכה אליי חיוך קטן, ויכולתי לראות את הפחד בעיניה מתפוגג לאט לאט.

״נצא בשבע״ הודעתי וקמתי לכיוון הדלת.

ירדתי במדרגות וסיננתי בפעם האלף שיחה נכנסת מאחותי.
אני לא יודע מה היא עוד רוצה מימני וזה מתחיל להמאס.

כשההורים מתו אני החלטתי להתחיל דרך שלא קשורה אליהם ומתקנת את הזוועות שהם עשו, שלא יהיו עוד ילדים שיסבלו.

כל הכסף שנשאר, שהיה אמור להתחלק בין שנינו, נתתי לה, שרק תרד מימני.
היא לקחה אותו בשמחה ואני קיוויתי ששם יסתיימו דרכנו.

את הכסף שלי עשיתי בידיים שלי, השקעתי בדברים הנכונים והצלחתי.
וכל המטרה שלו זה לילדים האלה.

אני לא צריך כסף רעיל ולא אנשים רעילים.